פעם כשהייתי הולכת לקנות בגדים עם אמא שלי הייתי מתכוננת לזה כמו אל מלחמה. החוויה הזו הייתה אימה שאין כדוגמתה בשבילי. הייתי מכינה את עצמי גופנית ונפשית, חושבת 3 פעמים על מה אלבש לקניון, מתכננת מראש איזה בגדים אני צריכה לקנות כדי שזה יקח מינימום זמן ויוצאת לקרב.

כבר כשאני ואמא שלי היינו נכנסות לקניון הייתי מרגישה רע. זה היה תמיד קניון רמת אביב כי הוא היה הכי קרוב לבית. הקניון הזה הוא קניון של עשירים, הוא מכוסה בפוסטרים של דוגמניות ויש בו ריח של בושם יקר. שנאתי ללכת לשם. וזו החוויה, שהיא אחת מני רבות שקיימות בזכרוני: אנחנו נכנסות לחנות ואני פוחדת שמוכרת תרצה לעזור לי. תמיד הרגשתי שהן מבינות באפנה יותר ממני, כאילו הן עברו איזה הכשרה סודית למה נכון ללבוש ומה לא. אנחנו מסתכלות קצת ואני מרגישה שאחת המוכרות אורבת לי מהפינה וצופה בי כשאני בוחרת בגדים. הדבר האחרון שאני רוצה זה שהיא תגיד לי איזה בגדים כדאי לי לבחור או איך היא חושבת שאני נראית בהם. אני מנסה לברוח ממנה אבל היא תופסת אותי ושואלת אם אפשר לעזור. אני עונה לה שאנחנו מסתדרות, תודה, והיא חוזרת לארוב בפינה. תחת המעקב הצמוד שלה אנחנו בוחרות כמה בגדים ואז בזמן שאנחנו צועדות לתאי ההלבשה אני מרגישה כבר איך הלחץ עולה. רק שתהיה שם דלת ולא וילון, בבקשה, רק לא וילון. יש שם וילון. למה תמיד יש וילון?

אני מבלה בערך 5 דקות בלנסות לסגור את הוילון משני הצדדים כמו שצריך, ומתעצבנת על החריץ העקשן שמתעקש להישאר פתוח לא משנה באיזה זווית או עוצמה אני מטיחה את הבד בקיר, ועד שאני מצליחה לסגור אותו בצד אחד הוא עובד לצד השני. כנראה שמי שהמציא את הקונספט הזה היה נודיסט או לפחות מציצן. בשלב מסוים אמא שלי נחלצת לעזרתי ומחזיקה את הוילון צמוד לקירות. אני בתור מתבגרת ממוצעת מאוד מובכת מזה שאמא שלי שומרת לי על התא, אבל לפחות אף אחד לא יכול לראות אותי בטעות מחליפה בגדים. אני מורידה את החולצה שלי כדי למדוד חולצה אחרת, והאורות ניאון שיש בתא הלבשה מכריחים אותי לראות כל פגם שיש בגוף שלי. באמת שאני אתבע את מי שתכנן את התא הזה. אני שמה את החולצה מהחנות והגזרה לא מתאימה לי. אני מחליפה מכנסיים והג’ינס מהחנות קטן עלי. איך זה יכול להיות שזה קטן עלי פתאום? לפני שנה הייתי מידה פחות. אני מתחילה להחליף למכנס אחר כשאמא שלי שואלת אותי מבחוץ אם הכל בסדר. אני צועקת לה “כן!” כדי שתעזוב אותי. היא עוזבת את הוילון והולכת לחפש לי עוד בגדים. המכנסיים חצי עלי, החריץ הארור בוילון שב למקומו ואני נהיית פרנואידית. שאף אחת לא תראה אותי מחליפה בגדים. ביד אחת אני תופסת את הוילון ומצמידה אותו לקיר וביד השנייה מנסה למשוך את המכנסיים במהירות הבזק ומסתבכת עם השרוולים בזמן שהטראנסים התמוהים שמושמעים ברקע גורמים לי לרצות לחנוק את עצמי עם קולב. בסוף אמא שלי חוזרת, אני מכפתרת את המכנסיים בקושי ויוצאת כדי להסתכל במראה. “נראה לי זה קטן עליך קצת” אמא שלי אומרת והמוכרת צצה משום מקום ועונה “לא, למה? זה אמור להיות צמוד” סתמי, גם כן את.

יכול להיות שזה קיצוני, אבל באמת שפעם לקנות בגדים הייתה לי חוויה כל כך אינטנסיבית. התביישתי מאוד בעצמי ובגוף שלי ובעיקר התייבשתי בזה שאני מתביישת. צופה ממני לקבל את עצמי, ושלא יהיה לי אכפת אם יש חריץ בין הוילון לקיר, אבל לא יכלתי לעשות את זה, כי ידעתי שכמו שאני, לא יקבלו אותי מבחוץ. הרגשות העיקריים שהרגשתי סביב הדבר הזה הם שנאה עצמית, אכזבה, אשמה וצער על זה שאני לא נראית כמו דוגמנית, שרוב הבגדים בחנות לא מחמיאים לי ושאני לא עושה יותר כדי להיראות אחרת.

אתמול הלכתי עם אמא שלי לקנות בגדים אחרי הרבה מאוד זמן, והחוויה שלי הייתה שונה. ז”א, עדיין הרגשתי שאני יוצאת לשדה הקרב ועדיין לא רציתי שמוכרת תעזור לי, אבל הרגשתי תחושת שחרור מסוימת. השנאה, הפחד, האכזבה והאשמה היו קיימים, אבל בווליום הרבה יותר נמוך. ולמה? אני מצליחה לחשוב רק על דבר אחד שעשיתי אחרת – דיברתי על זה.

בשנתיים האחרונות יצא לי להתעסק הרבה בדימוי גוף, בשמנופוביה ובפמיניזם, ויצא לי לדבר עם נשים על איך הן מרגישות עם הגוף שלהן. אחד התובנות הכי משמעותיות שהיו לי היא ששמנופוביה היא תופעה שיש לה שם, ושהיא לא האופציה היחידה. כל חיי האמנתי שלא משנה מה אומרים לי, בסופו של דבר, כדי להרגיש שלמה עם עצמי, אצטרך להיות רזה, חלקה ויפה. שנאתי לקנות בגדים כי זה הכריח אותי להתעסק בגוף שלי, ומעולם לא חוויתי התעסקות בגוף שלי שהייתה בלקבל אותו כמו שהוא. תמיד ההתעסקות הייתה סביב כמה צריך לשנות אותו. כמה לרזות, האם עשיתי גבות ואיך להתאפר. הלמידה על התופעה פתחה בפניי עולם שלם של ערעור אמיתי (ולא בכאילו) על אידיאל היופי כפי שהוא קיים.

אז ראיתי סדרות, הסתכלתי בעמודי פייסבוק, קראתי כתבות, ובעיקר דיברתי עם אנשים. לאט לאט השיחה השתנתה מאיך אפשר לגרום לגוף שלנו להיות כמה שיותר צמוד לאידיאל היופי, לאיזה תהליך אפשר לעשות כדי לקבל אותו כמו שהוא. התחלתי לקוות. מלשפוט נשים על איך שהן מתלבשות ורוקדות, פשוט התחלתי לפרגן. מלעזור לחברות שלי לשמור על דיאטה, מצאתי את עצמי אומרת לנשים שלהישאר שמנות יעזור להן להיות יותר שלמות עם עצמן כמו שהן. והרגשתי ועדיין מרגישה איך השנאה, האשמה, האכזבה והצער, מתחילים להשתחרר. השיחה על הדברים האלו חשפה וחושפת שביל אחר, דרך אחרת שאפשר ללכת בה, והיא מרפאת. אני קוראת לכל הנשים באשר הן (ודוגרי גם לגברים) לדבר אחת עם השנייה ואחד עם השני על הגוף שלהן ושלהם, אבל באמת. להפסיק להשוות את עצמנו אחת לשנייה ולעזור אחת לשנייה לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. היום אני מאמינה שזה אפשרי. וחלילה אני לא אומרת שאני מושלמת, הדרך עוד ארוכה. אבל אני יכולה להגיד שכשהלכתי אתמול לקנות בגדים עם אמא שלי, הרגשתי בסדר גמור.

בתמונה: ציור של קליאופטרה מ-1888 (ג’ון וויליאם וטרהאוס)