אנחנו תמיד אוהבים פה בישראל לחשוב שאנחנו הכי מערביים שיש. אנחנו מסתובבים בעולם בידיעה שאנחנו והאמריקאים זה ככה 🤞🏻, שאנחנו הכי מתקדמים והכי מפותחים, אומת ההייטק. אנחנו הרי חלק מאירופה באירוויזיון, הכוכב ה-51 בדגל אמריקה.

במשך שנים האכילו אותנו בסיפור האגדה הזה שאנחנו לא ממש קשורים לכל מה שקורה פה מסביבנו – אנחנו מעל זה. ומי שהכי קנה את הסיפור, והאמת שזה מובן לחלוטין, זה המרכז-שמאל הליברלי. כי הימין הישראלי עם השנים הלך ונצבע יותר ויותר בצבעי ההומופוביה, המיזוגניות, הגזענות, הקפיטליזם ההרסני, הדת השמרנית והאלימות, וכל אלו מאיתנו שלא מתחברים לכל החושך הזה, מצאנו את עצמינו מזדהים יותר עם זמרות פמיניסטיות, קווירים אירופאיים, פעילי Black Lives Matter, אלכסנדריה אוקסיו קורטז וגרטה טורנברג.

כל הדמויות האלו מהעולם שמייצגות את הערכיים הליברליים שלנו בצורה כל כך טובה סחפו אותנו אחריהן. חלקנו אפילו היגרנו החוצה מכאן, כי מה לנו ולערימת הקונפליקטים שהיא מדינת ישראל? הוקסמנו מהמערב הפרוגרסיבי עד כדי כך, שקצת שכחנו מי אנחנו ומאיפה אנחנו. ואז הגיעה המלחמה הנוראית הזאת, שהטיחה לנו בפרצוף – אנחנו מהמזרח התיכון.

חבר טוב שלי שלמד עד לא מזמן תואר שני בקיימברידג’ בבריטניה, סיפר לי על מקרה קטן שקרה לו שם, כשהוא הוזמן לאירוע רשמי עם קוד לבוש “Black tie”, שזה יעני אומר שצריך להגיע עם חליפה. הייתה לו חליפה, אבל היא הייתה בצבע כחול כהה ולא שחור, והוא לא היה בטוח אם זה בסדר להגיע ככה לאירוע, כי בכל זאת, זה נקרא BLACK tie ולא DARK BLUE tie. אז הוא שאל בקבוצת וואטסאפ עם סטודנטים אחרים, האם זה בסדר להגיע לאירוע עם חליפה כחולה כהה במקום שחורה. וזו שאלה הגיונית לחלוטין, כי איזה ישראלי שפוי בדעתו הולך ביום-יום שלו לאירוע עם קוד לבוש? אנחנו 80% מהזמן הולכים פה עם כפכפים וגופיה. אותו חבר, הוא כמובן ישראלי, וכולם שם בוואטסאפ ידעו שהוא ישראלי, ובנוסף לזה הוא גם גיי, ובהיר עור ואף ג’ינג’י רחמנא ליצלן. ולמה זה חשוב? כי התגובה שהוא קיבל לשאלה שלו, הייתה רצף של אמירות זחוחות שלועגות באופן מרומז לעובדה שהוא לא ידע איזה צבע של חליפה מותר או אסור, וכשהוא סיפר לי את הסיפור הזה הוא אמר שלא יכל שלא לתהות מהן התגובות שהיה מקבל אילו היה שחום, שחור או מוסלמי, ולא לבן יהודי וג’ינג’י. האם עדיין היו לועגים לו? או שהיו מסבירים לו יפה שמותר להגיע עם חליפה כחולה כהה?

השוני בינינו לבין המערב שאנחנו כה אוהבים קיים בין אם נרצה בכך או לא. אנחנו לא הולכים עם חליפה, אנחנו מדברים תכלס, צועקים בכביש, אוכלים ירקות טריים ונועלים סנדלים מכוערות. אין מה לעשות, זה אנחנו. אנחנו לא באמת אמריקאים ולא אירופאים. רק השתכנענו שאנחנו כאלה.

איכשהו גם המערב בעצמו השתכנע שאנחנו חלק ממנו, וזו בעיה. כי זה לא נכון, אבל אף אחד לא מדבר על זה שזה לא נכון. הסיפור של החבר שלי מדגים את זה בצורה די פשוטה. הזהות הזאת – יהודי ג’ינג’י גיי ולבן מהמזרח התיכון – עושה לפרוגרסיביים מהעולם איזה ERROR במוח. אתה גבר לבן פריבילג או שאתה מזרח תיכוני מדוכא? אין לדעת. באופן כללי הזהות היהודית הישראלית שלנו לא מצליחה להתיישב עם התפיסה המערבית הפרוגרסיבית של מה זה שחור ומה זה לבן. ועם כל הצער שבדבר, לפעילת BLM אמריקאית, אין באמת את ההבנה של מה זה להיות יהודייה במדינת ישראל.

לי נפל האסימון הזה לפני בערך 8 שנים כשנסעתי לסמינר של 10 ימים בברלין עם כל מיני תנועות סוציאליסטיות מאירופה. היינו שם כמה חבר’ה מהשומר הצעיר, יחד עם נציגים מכל מדינות אירופה, ועוד משלחת אחת של פלסטינים. הסמינר היה בנושא מגדר ומיניות והיו שם אירופאיים מכל הסוגים והמינים, כולם קווירים ובעלי זהות מגדרית מורכבת. נסענו לשם בהתרגשות ובמטרה לדבר על מגדר ומיניות עם צעירים מכל העולם שמתעניינים בנושא הזה כמונו, אבל כשהגענו לשם ופגשנו את הפלסטינים, הכל השתנה. מהר מאוד הבנו שאנחנו, הישראלים, לא ממש דומים לאירופאים, קווירים ככל שיהיו. הבנו כבר ביום הראשון שאנחנו בעצם הכי דומים לפלסטינים, ואיתם בילינו את כל הסמינר. ברקע מדי פעם איזה בריטי או שוויצרית זרקו לנו ולהם הערות סתומות על הסכסוך הישראלי פלסטיני דוגמת “נראה לי שאתם פשוט צריכים לדבר על זה ביחד ואז תפתרו הכל” או “אני ממש לא מבינה למה הביאו לפה אנשים ציונים, שתדעו שאני בצד של פלסטין”, אליהן הגבנו כולנו, הישראלים והפלסטינים, בגלגול עיניים, ואז פנינו לשיחות אמיתיות אל תוך הלילה על המציאות שאנחנו חיים פה במזרח התיכון. האירופאים לא הבינו אותנו, והאמת שהם גם לא כל כך ניסו להבין.

אם תחפשו בגוגל “משפחה יהודית” תמצאו תמונות סטוק של משפחה אשכנזית ג’ינג’ית עם כיפות בצבע תכלת מחייכים סביב חנוכייה. מה הקשר לישראל? למי שלא חי פה, אין מושג שרוב המשפחות היהודיות כאן הן חומות עור ומורכבות מ-2 עד 8 מוצאים שונים. אין להם מושג שיש פה יהודים שחורים מאתיופיה, שיש פה יהודים שהם בעצם ערבים במקור, ושיהודים אשכנזיים חיו פה חיי שיתוף סוציאליסטים באוהלים רעועים עוד לפני שמישהו ידע בכלל מה זה “צדק סביבתי”. מבחינתם, אנחנו מערביים ולבנים, ולכן אנחנו “עליונות לבנה”, והפלשתינים – הם מוסלמים, הם שחומים – ולכן הם המדוכאים תחת העליונות הלבנה שלנו. זה מתיישב כל כך טוב עם התורה הפרוגרסיבית שלפיה הם חיים, שהם לא מצליחים להבין שיש פה מורכבות. הם לא יודעים כלום על המזרח התיכון, הם מעולם לא דרכו כאן אף לא לשנייה, ולכן הם לא מסוגלים להבין שהתפיסה שלהם של מה הוא “לובן” לא רלוונטית למה שקורה פה.

מה שאנחנו רואים עכשיו בכל פינה ברשתות החברתיות, זה אמריקאים ואירופאים שתופסים מה זה מדכא ומדוכא בצורה מאוד אמריקאית ואירופאית, ומשליכים את זה עלינו בלי לדעת עלינו כלום ושום דבר. השילוב הזה של חוסר ההבנה של הזהות שלנו ושל המקום שבו אנחנו חיים, יחד עם הבמה ההשתלחותית של הרשתות החברתיות, מייצרת לנגד עינינו התנגשות אדירה, צורמת ביותר, ואף מביכה של השמאל המערבי העולמי עם השמאל הישראלי. האינסטגרם מתמלא עד אפס מקום בהיפסטריות ניו יורקריות מנוזמות על סף בכי, שמתאבלות על סבל הפלשתינים, ברילז שמעוטרים בהאשטאג FREEPALESTINE, תחת הטענה ש”כולנו יודעות מה זה לחיות תחת דיכוי העליונות הלבנה והגיע הזמן לשים לזה סוף”. ובתגובה, כל ההומואיות הישראליות חוברות לסתם הומופובים ברשת ולועגות יחדיו לכל אותם “צבועי שיער סגול” ש”לא ישרדו יום אחד בעזה”. השמאל הפרוגרסיבי העולמי באמת נראה לנו פתאום מטורלל, והשמאל הישראלי פתאום נדבק לצד ימין בלי לחשוב פעמיים. כולם באיזה קרב של איזה צד “WE STAND WITH”, וכמה דגלים של איזה מדינה יהיו בתגובות בטיקטוק. ובכן, בבקשה די.

התגובה הזאת לשמאל הפרוגרסיבי מהעולם משקפת את האכזבה והכעס שלנו על כך שאנחנו לא בדיוק כמוהם. אנחנו לא הם ואנחנו מופתעים כל פעם מחדש כשזה מתפוצץ לנו בפרצוף. נכון, יש דברים שבהם אנחנו מזדהים איתם מאוד, ובחלק מהדעות אנחנו חושבים בדיוק אותו דבר – גם אנחנו נגד גזענות ובעד פמיניזם, גם אנחנו מאמינות בשינוי וצדק חברתי. זה פשוט שהזהות שלנו מורכבת גם מזה, וגם מהישראליות שלנו. אנחנו גם פרוגרסיביות וליברליות, וגם יהודיות מהמזרח התיכון, וזה בסדר. צריך להכיל את שני הדברים האלה. ברגע שאנחנו נופלים לשיח השטוח הזה שמצייר אותנו בתור הלבנים והרעים, אנחנו באמת הופכים להיות לבנים ורעים.

אני רוצה להגיד רגע לכל הליברלים, הפרוגרסיביות והשמאלנים בפיד שלי, לכל מי שהולך למצעד הגאווה, לצעדת השרמוטות, למצעד האקלים ולמחאות בקפלן – עם כל ההזייה שבדבר, גם עכשיו כמו תמיד, אנחנו בעצם יותר דומים לפלסטינים. אמנם אנחנו לא חיים את אותה מציאות יום-יומית, ויש בינינו יחסי כוחות וסכסוך ארוך שנים, אבל הפלסטינים, בתוך או מחוץ לגבולות ישראל, כמונו, מבינים יותר טוב מהאירופאים והאמריקאים מה קורה כאן, כי הם אשכרה חיים פה. והבעיה שלנו היא איתם, ורק איתם נפתור אותה. אנחנו לא כאן כדי להיות נושא שיחה פיקנטי בארוחת ערב של כמה משפיענים אי שם מעבר לים. בבקשה בואו נשקיע את האנרגיה שלנו בזה במקום בלהתווכח באינסטגרם עם אנשים שרק רוצים להיות WOKE על חשבוננו.