היידי הו! ברוכות השבות לפינת סרטי החובה היחידה במזרח התיכון (נראה לי, לא חותמת על זה). הגיע שבוע #9 והוא היה שבוע משובח ביותר. צפיתי ב: הכל בכל מקום בבת אחת (בקולנוע), ארין ברוקוביץ’ ובויז אן דה הוד. אלו שלושה סרטים נהדרים, אז אמנם יש דירוג אבל הוא ממש צפוף כי באמת אהבתי את שלושתם:

1. הכל בכל מקום בבת אחת
2. בויז אן דה הוד
3. ארין ברוקוביץ’ אבל זה ממש צמוד אני נשבעת!

והרי הפרשנויות שלי:

ארין ברוקוביץ’ – טוב דבר ראשון אין על ג’וליה רוברטס. דבר שני סרט כיפי מאוד שכל הכיף שלו מושתת על הדמות הראשית שאי אפשר לא לאהוב. היא מתלבשת כמו זונה ולא מתנצלת על זה, יש לה פתיל קצר ופה גדול, היא אמא לשלושה והיא היחידה שיכולה להציל את כולם. ארין ברוקוביץ’ – גיבורת העל הסביבתית המקומית! והיא באמת גיבורת על, עם סיפור גיבורת על קלאסי: המשפחה שכועסת עליה בגלל ההקרבה שהיא עושה כדי להציל את העולם, הבדידות, וההבנה שבלעדיה לא ייעשה הצדק אז אין לה ברירה.

היא נלחמת בכוחות הרשע, תאגידים שמרעילים אנשים ומנסים לטייח את זה, בעזרת כוחות העל שלה – עממיות וציצים. בשיא הרצינות, זה מעולה ואהבתי שלקחו את זה למקום של האנושיות. רק מי שרואה לנגד עיניה אנשים ולא כסף או מספר יכולה באמת לעזור להם ולכן היא היחידה שמצליחה לעשות את זה למרות שהיא מוקפת בעורכי דין פלצנים שמתנשאים מעליה ולא מאמינים בה. קצת הייתי רוצה שהסיפור לא יסתכם בפיצויים וכסף, אלא שהרעים יישלחו לכלא, אבל מה נעשה זאת המציאות. בכל מקרה יופי של סרט. תודה לחברי אייל רוזנשטיין שהכריח אותי לראות אותו.

בויז אן דה הוד – אוף זה פשוט נורא. כאילו האלימות והגזענות, לא הסרט עצמו. הסרט עצמו קצת כזה איטי ומגושם באווירת תחילת הניינטיז, אבל מה שמבליט אותו והופך אותו בעצם לסרט מצוין לדעתי זה התסריט. כל דיאלוג ודיאלוג שם מביא זווית נוספת, בין אם זה מהדמות הראשית או השולית ביותר, על החיים שלהם שם ב-LA, כל הסרט הזה מלא בפניני חכמה כאלו של אמת חוצבת בצורה מאוד חכמה ומפתיעה. נגיד אשכרה יש סצנה שבה דואובוי היעני גנגסטר ושאליקה היעני פרחה מדברים על זה שאלוהים הוא אישה, בזמן שהם יושבים בתוך מכונית קופצת ושנייה לפני שהוא מאיים על מישהו באקדח. וגם הסצנה שפיוריוס האבא דופק שם נאום לאנשים ברחוב על מי שבתכלס מביא את הסמים והנשק לשכונות (רמז: לא השחורים) זאת סצנה נהדרת.

הכל כתוב ממש יפה, וכל הקטע של הסרט זה שהוא פשוט מביא את הדברים כמו שהם. ילדים הולכים להסתכל על גופה בגיל 10, מכונית עוצרת ליד בחור ברחוב ומתוכה מכוונים עליו רובה סתם ככה, תינוק בן שנתיים עומד באמצע הכביש כי אמא שלו מסוממת מדי כדי לשים לב, כאילו ערימת סצנות מהחיים האמיתיים של הבויז מההוד. לא שאי פעם הייתי ב-LA, אבל זה היה מאוד אמין. ועוד אלמנט די ייחודי בסרט שמוסיף לזה, הוא זה שהוא מתעסק בשחורים בלבד. אין שם דמויות לבנות בכלל חוץ מהמורה השולית בתחילת הסרט. כל הפוקוס הוא על השכונה ועל מה קורה בתוכה, איך הגזענות נראית בתכלס ביום יום ולא רק בדיבורים. בקיצור, בצדק היה מועמד לאוסקר.

הכל בכל מקום בבת אחת – בהחלט סרט חובה ואהבתי אותו ביותר! יש לו כמה רבדים בעיני.

רובד ראשון שאותו מייצגת ג’וי: השפע, המסכים והמאה ה-21. מה קורה למתבגרת כשהיא נחשפת תמידית לכל מה שקיים? בערך מה שקורה למתבגרים היום. יש משהו בדמות של ג’וי. היא נציגה של דור שבהתחלה יכול להיראות כמו מפלצת מאיימת שחוקת רגשות שלא אכפת לה משום דבר וכל פעם לובשת תלבושת אחרת של נועה קירל. היא נואשת לגרור את כולם לראות את מה שהיא רואה – עתיד שחור. ריק מוחלט בצורת בייגל שרוף ששמו עליו יותר מדי דברים. אבל אם נהיה כנים, ברור שהיא תהיה כזאת. זה מה שקורה כשנחשפים להכל בכל מקום בבת אחת, מאבדים כל תחושת משמעות. וזה לא באמת שלא אכפת לה משום דבר, פשוט היה לה אכפת יותר מדי אז היא חסמה הכל.

רובד שני שאותו מייצגת אוולין: ההדחקה. המערכת יחסים בין ג’וי לאוולין, על אף שהיא נגמרת בסוף קצת נדוש, מציגה בצורה די יפה פער דורות. בהתחלה אוולין רואה את ג’וי כמו שכולם רואים. היא לא מבינה אותה, לא מקבלת אותה, ומדחיקה את השוני ביניהן. אבל אז כשג’וי מזמינה אותה גם להצטרף לכל היקומים במקביל, היא בוחרת, למרות ההתנגדות של כולם, לנסות להבין אותה במקום להתרחק ונכנסת יחד איתה לבליל חסר המשמעות, רק שאז היא מחליטה כן לתת משמעות.

מה שמוביל אותנו לרובד השלישי שאותו מייצג וויימונד: הבחירה בטוב. מול ג’וי שכולה עשויה ציניות ובוז ומרמור, יש את וויימונד שהוא אמנם קצת פאתט, אבל דבר אחד הוא יודע וזה לראות את הטוב בכל סיטואציה. הוא אפילו מתאר את זה בתור “אמנות הלחימה” שלו. ובזכותו אוולין מבינה שלמרות שזה כאילו קלישאתי, זה די מובן מאליו – בחושך נלחמים בעזרת אור ולא בעזרת עוד חושך (קרדיט ל-MC א.ד. גורדון), מה שמוביל לסצנה ממש מצחיקה בה היא מפלסת את דרכה בין שלל בריונים ונלחמת בהם ע”י הדברים שהם אוהבים. אחרי שהיא מדביקה על עצמה את העין של וויימונד, אפילו ברוע בכבודו ובעצמו (נציגת מס ההכנסה) היא מוצאת מה לאהוב. ובסוף, הדרך היחידה שבה אוולין מצליחה להציל את ג’וי (ואת כולם) זה כשהיא מחליטה להיות נוכחת באמת ולא לעמוד מן הצד.

הסרט בעיני הוא על מלחמה בריקנות. דיכאון, טראומה, אלימות, חוסר משמעות, חוסר רגש… זה לא קל לאהוב בעולם כזה. זה קשה, זה ממש מאבק. ואהבתי את איך שהמאבק הזה משתקף בסרט. הסצנה עם הסלעים היא ממש מגניבה וטרם נראתה כמוה, ויש כל מיני רפרנסים חמודים לסרטים אחרים (מטריקס, טיטאניק, קיל ביל, רטטוי ועוד הרבה), ובכלל כל איך שהסרט עשוי עם ההומור והקונג פו והמס הכנסה והנקניקיות, לדעתי הוא מספר סיפור שכולנו מכירים בדרך שעוד לא ראינו. סרט נפלא.

ובכן, זה היה שבוע עם סרטים של אמת בפרצוף, מאבקים קשים ובחירה בטוב. נהניתי, מקווה שגם אתם! שבוע הבא אצפה ב: ריסקי ביזנס, 2001: אודיסאה בחלל, סיפורי דגים.