מה נגיד חברות וחברים יקרים, שבוע קשה מאוד היה. חליתי בקורונה, הכריזו על בחירות, ובדיוק עכשיו שללו הפלות בארה”ב. בגדול זוועה. אבל אל תתייאשו, עוד יש דברים קבועים בחיים. כמו הטור הזה. זה היה שבוע #8 (בסדר, שבועיים, אבל תוותרו לי) ובו צפיתי בביקור התזמורת, הפרפר ופעמון הצלילה ואחי איפה אתה (או בתרגום טוב יותר: הו אח, אייכה?). חייבת לציין שהיה מרענן לצפות קצת בסרטים לא באנגלית! והדירוג שלי להפעם הוא:

1. ביקור התזמורת
2. הפרפר ופעמון הצלילה
3. אחי, איפה אתה?

בכנות זה התחיל טוב, ואז הידרדר לאט לאט. נתחיל מהטופ:

ביקור התזמורת – אוקיי זה בהחלט הטופ של הטופ. לא מגיע לי כל הטוב הזה מה זה. כתיבה מדהימה בימוי עוד יותר משחק הכי. מה אפשר להגיד רציתי שזה ימשך לנצח. באמת שאין לי מילים לתאר את הפשטות והיופי של הסרט הזה שלא קורה בו כלום אבל קורה בו הכל. סרט חמוץ מתוק ומרגש על החמצה, תקווה, בדידות ומוסיקה, שכל רגע בו יצירת מופת שפוגעת ישר בלב. ויזואלית ותוכנית הוא פשוט מדויק, ומיותר לציין שברגע שרונית אלקבץ הופיעה החסרתי פעימה. בקיצור אני לא אכביר יותר במילים סרט נהדר רוצו לראות.

הפרפר ופעמון הצלילה – וואי וואי לא ידעתי למה אני נכנסת. אני ממש לא אוהבת דרמות חולים סופניים, זה נורא מדכא ובדרך כלל אין לזה סיבה. כאילו בואו ראיתי כבר אנשים שכן אכפת לי מהם גוססים, אז למה שאני אצפה בכאלה שלא אכפת לי מהם. עם זאת, היו בסרט כמה דברים מיוחדים.

הסיפור (האמיתי) הוא על ז’אן דומיניק בובי, העורך של מגזין elle שחטף שבץ ונהיה משותק לחלוטין בכל הגוף אבל נשאר עם רוח מתפקדת לחלוטין, מה שנקרא כלוא בתוך הגוף של עצמו. מה שיפה בסרט זה שהוא מצליח להעביר את התודעה של ז’אן דומיניק בצורה ממש זורמת יפה ומעוררת הזדהות. הכל נחווה מנקודת המבט שלו בלבד, וזה נע בין סצנות בהן המבט שלו מקובע ומטושטש בבית חולים לבין סצנות שבהן הוא צולל לזכרונות או מדמיין סיטואציות פנטזיונריות. שזאת בחירה קולנועית לא רגילה לגשת לסיטואציה (במקום מופע הדמעות-זונדות-הספדים שיש בדרך כלל בסרטים מהסוג הזה), וזה מעורר תהייה על מה זו מהות של בן אדם בעצם.

הסצנות המרגשות ביותר בעיני הן ללא ספק שתי הסצנות עם אבא שלו, אחת היא זיכרון שבו הם מדברים בזמן שהוא מגלח אותו ואחת בה האבא מתקשר ומדבר איתו באמצעות הסייעת שלו. משהו בכנות של מערכת היחסים הזאת, לפני ואחרי השבץ, מאוד נוגע. עוד סצנה שאהבתי היא זו שבה הוא מדמיין את עצמו אוכל מלא אוכל במסעדה עם הסייעת, רגע מדויק על התענוג שבאכילה שלמעשה נשלל ממנו. בכל מקרה, זה לא יאומן שהאיש הזה אשכרה נפטר במציאות יומיים אחרי שהספר שלו יצא. הוא בטח לא תיאר לעצמו שאנשים בישראל יצפו בסרט שמבוסס עליו 25 שנה אחרי ויכתבו על זה ביקורת בפייסבוק. וואלה זאת נוכחות די מרשימה בעולם יחסית למישהו שלא יכל להזיז אף שריר חוץ מאת העין.

אחי, איפה אתה? – טוב סופית אין לי כח לאחים כהן. די. כל הסרטים שלהם טרחניים מוות ומלאים ברפרנסים שאף אחד לא מבין חוץ מהם. והסרט הזה לא שונה. סבבה הבנו, זה סרט מסע, יש סירנות, יש ציקלופ, יש שטן, ואכן האינטרפרטציות נחמדות אבל מה הפואנטה פור פאק סייק? אני אענה לעצמי – אין אחת ממש. וכן, הבנתי את הסרט, אז תחסכו ממני. יש את כל הקטע עם הדת והם שלושתם כל אחד מאמין בצורה שונה ויש את הקידמה שהיא הסכר עם הנהר והנביא על פסי הרכבת עם הפרה על המחסן והראש עיר המתמודד מהקו קלוקס קלאן והפופולריות הזולה של הראש עיר המכהן והאם עדיף ערכים של נאצי או חוסר ערכים בכלל והאודיסיאה ומסעות סאליבן ובלה בלה בלה בלה בלה. הסרט עשוי סבבה אבל למה אני מרגישה שהסגבירו לי במשך שעה ו-47 דקות. אני ממש יכולה לדמיין אותם אומרים אחד לשני “אחי, בוא נעשה שהוא יהיה אובססיבי לשיער שלו אחי”. עייפתי. השיר שהם שרים שמה הוא נחמד ניתן להם את זה. גם הסצנה בסוף עם המוות יפה. אבל האמת מה זה יכלתי לחיות בלי הסרט הזה אפילו שג’ון טורטורו נמצא בו. יאללה מחכה לכם שתצאו עליי.

בקיצור, מה למדנו? יש הפתעות בחיים. קולנוע ישראלי הוא טוב. אפשר לכתוב ספר עם עין. האחים כהן הם אוברייטד.

מסקנות חשובות סך הכל. בשבוע הבא אצפה ב: ארין ברוקוביץ’, בויז אן דה הוד, הכל בכל מקום בבת אחת (אמרו לי שזה חובה אז אני הולכת לצפות בזה בקולנוע!) תכלס מרגש.