שלום שלום שלום! הגענו לשבוע #7 של סרטי חובה ורציתי לנצל רגע כדי להגיד תודה לכל הקוראות והקוראים הנאמנים. זה ממש כיף שאתן מקדישות זמן לקריאת המגילות האלה, וגם רציתי לעודד אתכם להגיב אם יש לכם מה להגיד, כי אני כפי שניתן לראות אוהבת לחפור על סרטים. השבוע בהחלט השלמתי פערים חשובים, וצפיתי בקלאסיקות: שחקי אותה כמו בקהאם, אפוקליפסה עכשיו ובחזרה לעתיד. דירגתי אותן כך:

1. אפוקליפסה עכשיו
2. שחקי אותה כמו בקהאם
3. בחזרה לעתיד

וזה מה שאני חושבת:

בחזרה לעתיד – אוקיי. ככה אנשים התנהגו באייטיז? למה כולם מטורללים על כל הראש? אשמח לתשובות. בכל מקרה, מדובר בסרט כיפי ביותר עם פתיחה אחת הטובות, שמכניסה אותך לאווירה הקלילה שלו ישר על ההתחלה. התסריט בהחלט בנוי היטב, עם מלא בדיחות זמן שלא הבנתי כי אני לא אמריקאית בת 50, אבל אני חושבת שאולי בגלל שעברו כמעט 40 שנה מאז שהוא יצא, לא חוויתי את הסרט כחדשני במיוחד, וממש ניסיתי.

הדמויות אמנם רובן בעלות עומק מסוים אבל הן גם נורא קלישאתיות. לא אהבתי את מקפליי האב בכלל כמעט בשום שלב, הוא היה מציצן נמושה חסר עמוד שדרה יותר מדי זמן מתוך הסרט אז האגרוף שהוא החטיף לבריון המטרידן בסוף לא כיפר על זה מבחינתי. היה צריך שהילד העתידי שלו יחזור בזמן וישכנע אותו במשך שבוע להזמין את אשתו לעתיד לדייט כדי שהוא יעשה עם עצמו משהו? נו. מה שכן, ממש אהבתי את צמד הגיבורים הלא הם דוק הדוקטור החצי אפוי ומארטי הסקייטר עם הג’קט ג’ינס המחריד בתבל, שלא ברור למה הם חברים. הם היו חמודים ומצחיקים.

האמת שאני לא בטוחה מאיזו זווית להסתכל על הסרט, זה סרט תיכון עם טוויסט מדע בדיוני? זה סרט מדע בדיוני שהוא גם קומדיה לכל המשפחה? ומי אני שאנסה להכניס את הסרט לתוך תבניות בכלל?! לא יודעת, אני מבולבלת. בסך הכל כן נהניתי והסרט טוב, אבל בכנות לא מצאתי בו הרבה פואנטה… הוא היה נורא צפוי ולא הבנתי מה יש לו להגיד לי בעצם. ועאלק “במקום שאליו אנחנו נוסעים לא צריך כבישים” חביבי, 2015 אמנם הייתה נחמדה אבל אחריה באה 2016.

שחקי אותה כמו בקהאם – אני זוכרת כשהסרט הזה יצא ב-2002 ומשום מה לא ראיתי אותו אז כי חשבתי שהוא לא מעניין, ויצאתי סתומה שלא עשיתי את זה כי נשביתי לחלוטין. סרט פשוט מקסים שמצייר בצורה נהדרת את מה שקורה כשבנות לא מתאימות לציפיות המגדריות שנדרשות מהן באופן מדויק ומלא. תקראו לי טרחנית אבל זאת האמת!

שתי בחורות מרקעים שונים לחלוטין שרק רוצות לשחק כדורגל. ומשתיהן מצופה להיות דברים די דומים, אמא של ג’ס מצפה ממנה להיות עקרת בית וכלה ביישנית כמו אחותה ואמא של ג’ולס מצפה ממנה להיות ברבי חמודה ונשית. אבל הן לא עושות אף אחד מהדברים האלה אלא משחקות כדורגל רחמנא ליצלן כמו בנים מלוכלכים. נוגחות בכדור, מזיעות, מתפלשות בדשא, חוטפות מכות. לעין בלתי מזוינת זה יכול להיראות מגוחך כאילו בסדר נו אז הן משחקות כדורגל מה הביג דיל, אבל המציאות היא שברגע שיש חריגה אפילו קטנה של נשים מהמגדר שלהן, הן ישר לסביות, משוגעות, פרוצות, או מגעילות. כן, גם היום. ואלו הם גם הדברים שחושבים על ג’ס וג’ולס לאורך הסרט.

הזדהיתי עם הדמות של ג’ולס ברמות. אני לא מתה על קיירה נייטלי, אולי בגלל שברוב הסרטים האחרים שלה היא נסיכה ענוגה ומושא אהבתם של כל הגברים מסביבה, אבל כאן היא הסייד קיק הטום בוי של הבחורה ההודית, שזה פשוט נפלא, והיא יותר דומה לדני מהפרסומת של המעדן מאשר לנסיכה. יש בסרט הזה כל מה שסרט ספורט קטן צריך, הומור, צעקות, קצת בוץ ומונטאז’ים מגניבים, רק שכולן נשים וברקע יש שירים של ספורטי ספייס – קיצר מושלם.

יש סצנה יפהפייה וראויה לציון באמצע הסרט של המשחק שהן משחקות אחרי שהן רבות אחת עם השנייה שאיך שהיא עשויה זה פשוט מופת לדעתי. הסוף קצת עקום עם המאמן (ראיתי את השחקן הזה בסדרה של 6 עונות שבה הוא משחק את הנרי השמיני וקצת היה לי קשה להשתחרר מזה, מודה) שאחרי שג’ס אומרת לו שהיא לא יכולה להיות איתו אז הוא מגיע לשדה תעופה ואז הם כן ביחד? לא היה צריך את זה בעיני, אבל לא גרע מאוד מהסרט. בקיצור, עדיף לראות סרט טוב באיחור של 20 שנה מאשר לעולם לא.

אפוקליפסה עכשיו – אני רוצה הביתה. ראיתי את הגרסא שיצאה ב-2019, אחרי גרסאת הבמאי של השלוש שעות ועשרים. זאת הגרסא של השלוש שעות בלבד (חח בלבד) וקופולה אמר שהוא הכי אוהב אותה אז אני בסדר עם זה. 3 שעות שכולן סבל אימה וצער. זה מתחיל נורא ולאט לאט מחמיר. השנה היא 1968 והגיבור הוא קפטן פוסט טראומטי שהמלחמה כבר גבתה ממנו את היכולת להמשיך הלאה בחיים, והוא נשלח להרוג את המפלצת הכי גדולה שהמלחמה הזאת יצרה בדמות קולונל לתפארת שסרח והפך לסוג של מנהיג כת רצחני. מה שנקרא, זהו שבוע חדש עם מרלון ברנדו בתור פסיכופט חדש. הפעם בלי שפם אבל עם קרחת ופחות מאפיונר יותר נאטקייס. כאמור אני רוצה הביתה.

הסרט מראה מלחמה בצורה קיצונית ואני מניחה שמאוד נאמנה למקור. חיילים שאין להם מושג מה הם עושים ולמה. רוצחים, מאבדים את השפיות, נוטשים צלם אנוש ונשארים בלי בית, והכל מוסווה כשיא המוסר וכהצלת העולם. אפילו שפנפנות הפלייבוי לא יכולות להושיע. דרך מפקד שמשמיד כפר כדי לגלוש בים, משפחה צרפתית שנשארת בבית הכבוש שלה בכל מחיר, בסיס נטוש בלי הנהגה שהחיילים בו סתם יורים לכל עבר ועוד שלל חוויות, הקפטן נכנס עם חבורת השבורים על הסירה כל פעם עמוק יותר לתוך מחילת הארנב שכל שנייה נהיית פחות ופחות הגיונית, עד שבסוף הם מגיעים לליבה הפנימית של המלחמה, פאר היצירה הדפוק ומעורר האימה שלה – מקדש מלא גופות מבותרות עם הפרזנטור קולונל קורץ, שהוא באמת אחד המפחידים. אין אנשים, אין משמעות, יש רק טירוף ומוות. האם כבר ציינתי שאני רוצה הביתה?

וואלה כל המלחמות מיותרות אבל מלחמת וייטנאם אחת המיותרות ביותר. סתם נכנסו לשם בלי סיבה, הרגו את כולם, הפסידו, וחזרו חזרה לסבן אילבן שלהם רק עם פוסט טראומה. קיצר סרט עשוי ממש טוב. לא הבנתי למה יש לו 7,000 גרסאות. נהייתי עצובה. לפחות אני שפויה ונמצאת בבית שלי מה אני אגיד.

ובכן, למרות שתכלס יותר נהניתי משחקי אותה כמו בקהאם, אפוקליפסה עכשיו השאיר בי יותר חותם כסרט, ולכן דירגתי אותם ככה. אין מה לעשות, זה בכל זאת אחד הסרטים הכי טובים בכל הזמנים.

זהו להשבוע! שבוע הבא אצפה ב: ביקור התזמורת, הפרפר ופעמון הצלילה, אחי איפה אתה. שמתם לב לגיוון השפתי? אה? ודי אין יותר מרלון ברנדו! אינאף איז אינאף. נתראה.