שלום לכולם וברוכות השבות לשבוע #6 של סרטי חובה. כן, עדיין לא נמאס לי, ותודו שגם לכם לא! השבוע צפיתי ב: לב אמיץ, הסנדק, ושון אוף דה דד (או בתרגום העלוב “מת על המתים”). האמת חיבבתי את שלושת הסרטים, אבל דירוג זה דירוג, והנה הוא:

1. שון אוף דה דד
2. הסנדק
3. לב אמיץ

(אל תמשיכו לקרוא מנקודה זו אם אתן לא רוצות ספוילרים לסרטים האלו)

נתחיל עם מידע פיקנטי: יש לציין שאני בוחרת את הסרטים באקראי לחלוטין וניגשת אליהם בכוונה עם כמה שפחות מידע, והפעם להפתעתי היה ביניהם קשר לא צפוי! אבל אגיע לזה בסוף. קודם ביקורות בשקל:

לב אמיץ – ובכן, מי זה אם לא השחקן-במאי האנטישמי האהוב עלינו מל גיבסון יחד עם צבא התסרוקות הגרועות לשנת 1310. וואו אחי, איזה אובר-ריאקט למוות של חברה שלך. סתם סתם סתם נו. סתם. קשה לי לא להיות צינית כלפי פנאטים דתיים וגזענים. אבל אוקיי ננסה להפריד את האיש מהיצירה, כי זה סרט טוב גאדמיט.

הרבע הראשון הוא קומדיה רומנטית סקוטית נחמדה רק שוויליאם וולאס שלנו נראה בן 38 והבחורה נראית בת 19. מוזר אבל יאללה בסדר. ואז היא נרצחת על ידי האנגלים, כמובן (אלא ע”י מי עוד? אפשר די? אפשר די עם האנגלים?), ואז הוא מבין שאי אפשר לחיות בשלווה באמת תחת הכיבוש ויוצא למסע טבח-מרד לשחרור סקוטלנד עם כל החברים מהמרכז לצדק חברתי סניף סקוטלנד. האמת שזה די מגניב, אתם יודעים מה אומרים, מנהיג אמיתי צריך לקבל את המנהיגות בעל כורחו, וזה באמת מה שקורה שם פחות או יותר. ובגלל שהדוד החמוד לקח אותו למסעות ולימד אותו לחשוב לפני שהוא נלחם אז הוא גם אסטרטג טוב וגם ממש שרירי וגם יודע 5 שפות וגם ג’נטלמן במיטה. נרקיסיסטי? מה פתאום.

בכל מקרה, הקטעים המלחמתיים מותחים וטובים, והזווית על הפוליטיקה וקשרי ההון שלטון שם מוצגת יפה דרך היחסים בין המלך הסקוטי הבומר הגוסס לעומת הבן המילניאל האוכל סרטים שלו שבסוף מאחד את כולם לניצחון (טוב שנזכרת אחרי שבגללך וויליאם וולאס מת זהו כבר נגמר הסרט). ואפילו אהבתי שהגיבור שלנו לא נשבר ולא מוכר את הערכים שלו בסוף בעינויים לפני המוות, כי הוא מבין שהוא כבר הפך לרעיון יותר מאשר שהוא בנאדם וזה מצליח לעבור ככה ולא כאילו הוא סתם נאד נפוח מאגו וגאווה. בקיצור, סרט טוב. בדרך כלל סרטי מלחמה יכולים להיות מעייפים, וזה לא היה כך. רק חבל שהוא נוצר על ידי מל גיבסון. ואני לא סולחת לאנגלים על כלום, אפילו שהם הביאו לנו את הארי סטיילס. טוב, לא יודעת. אוף.

הסנדק – אני אציע לכם הצעה שאי אפשר לסרב לה: אל תתחילו לראות את הסרט הזה ב-23:00 בלילה. וואי וואי איזה סרט ארוך. סיימתי אותו ובקושי זכרתי חיים לפניו. יש הרבה מאוד גברים שם, כמעט לא הצלחתי להבדיל ביניהם, והנשים שוליות ו”היסטריות” כיאה לקולנוע של הסבנטיז איי גס. אבל! דון קורליאונה, איזו דמות אה? תכלס משובחת. סוג של דיווה ממלמלת רצחנית עם שפם שלא רוצה שהבן האהוב עליה יהיה כמוה. משחק פגז של מרלון ברנדו, אבל זה ידוע לכולם לא צריך אותי בשביל להגיד את זה.

כמה דברים על הסרט: אחד, מאוד אלים וחסר רחמים, מוות אורב בכל פינה, ראשים כרותים של סוסים, חניקות ברכבים, יריות ופיצוצים מכל עבר. ומה שגורם לזה להיות כל כך בוטה זה לא איזה אפקטים מיוחדים או השפרצות של דם, כי אין. זה בעיקר העובדה שזה מוצג כדבר מאוד יום יומי, חלק מסדר היום. זה למעשה הדיי ג’וב שלהם, והיו כמה קטעים שממש חרקתי שיניים. שתיים, בהמשך לרציחות הפתאומיות באור יום שקורות שם על ימין ועל שמאל, זה אחד הסרטים הלא צפויים חייבת להודות. וואלה הייתי בטוחה בסצנה שם במסעדה שמייקל (אל פצ’ינו) הולך להשתפן ושהוא לא באמת ירצח את הבחור עם הסמים ואת השוטר. עד אותו הרגע באמת האמנתי שהתפקיד שלו הוא להיות הבן שמתנגד לעסקי המאפיה ולא חשבתי שהוא אשכרה יהיה זה שיירש את האימפריה, וגם לא ציפיתי שויטו ימות כל כך מהר, נשבעת. חשבתי בסדר סבא’לה פורש וימשיך לתת עצות מהצד, ואז פתאום בום חוטף התקף לב תוך כדי משחק תופסת עם הנכד.

זה טייק מעניין על חילוף של דור, אמנם של רוצחים מתועבים, אבל רואים את ההבדל בסגנון ובאופי של אב ובנו. אם חשבנו שויטו אכזר, אז ליד מייק שמשקר לאשתו ורוצח את גיסו בלי לחשוב פעמיים, הוא דיפלומט מנומס עם ערכים. ובדיעבד מייקל לא באמת יכל לבחור אחרת כי הוא נולד לזה, ותהליך הקבלה של הגורל הבלתי נמנע שלו שהוא עובר, הוא בעצם העלילה של הסרט.

שון אוף דה דד – יש אפוקליפסת זומבים, אבל אם אתה נבעך חסר שאיפות שלא שם לב לשום דבר שקורה סביבו, לא משקיע באנשים הקרובים אליו ומעביר את הזמן בעבודה שהוא שונא, אז מי פה בעצם הזומבי? סרט מצחיק וחכם. בימוי צילום מדהים, עריכה גם. יצא חרוז. חייבת לציין שבאופן כללי אני ממש אוהבת סרטי זומבים כי ברגע שלוקחים בני אדם והופכים אותם למתים-חיים, זה לרוב מציף שאלות שמעניין להתעסק בהן כמו איך מתמודדים עם המוות כקונספט, מה הופך אנשים לאנושיים, ומה זה אומר בעצם לחיות.

הסרט ממש כיפי וקצבי ושואב אותך פנימה ב-30 שניות הראשונות. לא פשוט לשלב בין אימה והומור, והחלק של האימה שם קצת פחות דומיננטי אבל עדיין קיים. תפנית בולטת וייחודית לעומת סרטי זומבים אחרים היא שהאפוקליפסה נגמרת אחרי פחות מ-24 שעות! נקרעתי מצחוק בקטע הזה. וב-24 שעות האלה האבא החורג הנבזי אומר לשון שהוא בעצם אוהב אותו ומאמין בו, דייויד מתוודה שהוא היה מאוהב בליז כל החיים, שון אומר לחבר הבטלן שלו שנמאס לו שהוא דופק הכל, ליז פוגשת את אמא שלו, וקורים עוד מיליון דברים ממש חשובים שכנראה לא היו קורים בלי יממת הזומביאדה הזאת. כל התפקיד שלה בתכלס היה לטהר קצת בני אדם ולהיות סוג של wake up call, לדמויות וגם לצופים. אהבתי.

לסיכום, זו הייתה סרייה מגניבה במיוחד כי שלושת הסרטים בעצם מתעסקים בחיים ומוות. של אנשים, של תקופות, של רעיונות. בשלושתם יש איזה מאבק גדול שבו הרבה אנשים מתים, ואז חזרה לשגרה שהיא כאילו אותו דבר אבל בעצם שונה לחלוטין.

וזהו לשבוע זה. שבוע הבא אצפה בלהיטים: שחקי אותה כמו בקהאם, אפוקליפסה עכשיו, בחזרה לעתיד. מקווה שיהיה קצת פחות רצח, למרות שהאפוקליפסה עכשיו הזה נשמע לי כמו כל הסרטים של השבוע דחוסים באחד. אבל טוב, נראה!

בברכת they can never take our freedom (דמיינו שיש לי מפרצים ואני צועקת עליכם את זה עם פרצוף צבוע בכחול), מעיין.