שבוע #5 של סרטי חובה. הייתה הפסקה קלה ואני מאשימה את אילוצי החיים, אבל הנה שבתי עם עוד מהחפירות האהובות. ובכן, השבוע, כאמור בטור הקודם, צפיתי ב: מיסטיק פיצה, ארמגדון ופרויקט המכשפה מבלייר. היה חביב, היה מצחיק, היה מפחיד והיה אמריקאי. ודירגתי אותם בדירוג המפתיע הבא:
1. פרויקט המכשפה מבלייר
2. ארמגדון
3. מיסטיק פיצה

ודעותיי המפורטות הן:

ארמגדון – אוקיי. נראה לי שזה הסרט הכי אמריקאי שראיתי בחיי. לא יכולה להגיד שלא נהניתי כי וואלה אחלה סרט. הקצב טוב, יש כל הזמן אקשן, ויופי של אפקטים ביחס לשנה הפרה-היסטורית 1998. אבל איזה קו עלילה מוזר, לא? בואו נמצא את הבחור שיודע לקדוח חור הכי טוב בעולם – שבמקרה הוא גם אמריקאי – והוא יציל את העולם מהשמדה? מה זה אושן 11 של קודחי החורים בחלל? אבל נו מילא, יש קטעים מצחיקים והאמת, כל שחקן – מלמיליאן. ברוס וויליס בתפקיד ברוס וויליס בחלל, בן אפלק בתפקיד בן אפלק בחלל, ואוון ווילסון (מה הוא עושה שם) בתפקיד אוון ווילסון בחלל. סה”כ נחמד, אבל, שמעו מה נגיד, הסרט מאוד מאוד לא אמין, גם עלילתית וגם יעני טכנית. נגיד, עובדה מעניינת שכולנו יודעים היא שבחלל אין חמצן, נכון? ועל כן, חברים וחברות, לא יכולה להיווצר בו אש. מצטערת שאני החנונית שהורסת את המסיבה, אבל כמות הפיצוצים עתירי הלהבות שקורים באמצע החלל בסרט קצת מוגזמת ביחס לזה שזה לא הגיוני מדעית… ואני בדרך כלל לא מאלה שמחפשים 100% הגיון בקולנוע, להיפך אפילו, אבל בכל זאת, החלל זה קצת הקטע של הסרט, וזה טיפ’לה הפריע לי בעין.

חוץ מזה כיאה לסרט הכי אמריקאי בעולם, מרובות הסצנות הדביקות שמקדשות את מוסד המשפחה והגבורה האמריקאית, ואפשר לראות מה האמריקאים חושבים על הרוסים דרך האסטרונאוט הרוסי המטורלל שהחללית שלו מתפקדת כתחנת דלק ואז מתפוצצת, והדרך היחידה שבה הוא מצליח לעזור היא כשהוא דופק עם מברג על איזה לוח בקרה ובמקרה מצליח להפעיל אותו ולהציל את כולם. השייד. ואני לא יודעת איך להתייחס לסצנה שבה בן אפלק מכניס לליב טיילור קרקר לתחתונים תוך כדי שברקע יש את השיר של האבא הביולוגי שלה, זה מעבר ליכולות הניתוח שלי.

מיסטיק פיצה – סרט חמוד וקטן על נשים בתקופה לא אופיינית. מה קרה שם בשנת 88 שהוציאו סרטים כאלה (ע”ע נשים על סף התמוטטות עצבים)? סיפור התבגרות חביב של שלוש בחורות חביבות ממוצא פורטוגלי-אמריקאי (מאוד ספציפי). אחת אוהבת לשכב עם החבר שלה ומפחדת להתחתן, אחת חכמה בתולית מתאהבת בנשוי ואחת יפה מופקרת בלי כיוון מוצאת חבר עשיר. הסיפור די מקסים, לא השאיר עליי רושם מטורף שאני אזכור כל חיי, אבל בהחלט סרט כיפי ונחמד שמתייחס גם לשאיפות והיחסים של הנשים אחת עם השנייה ולא רק עם הגברים.

פרויקט המכשפה מבלייר – אמאלה. אמאלה. אמאלה. ראיתי את זה באור יום בכוונה כי ידעתי שאני הולכת לשקשק ומזל שעשיתי את זה כי פחדתי רצח גם באור. אין אפילו קטע מבהיל אחד בסרט, אבל זה לא הפריע לי לרצות למות מהמתח. גם אם ננתק את הסרט מהקמפיין הממש גאוני שעשו לו כשהוא יצא (אני זוכרת את זה), יש משהו באיך שהוא עשוי שפשוט מחייב אותך להיכנס לזה, גם כמובן הסגנון הזה של ה-found footage שהופך הכל ליותר מציאותי, וגם זה שנגיד כשהדמויות שומעות קולות מוזרים במרחק, אז הם ממש חלשים ואז את ממש רוצה לשמוע אותם כדי להבין על מה מדובר וזה דורש ממך ממש לשים לב ולהתרכז יותר, ואז את מוצאת את עצמך פתאום ממש מרוכזת בקטע הסופר מפחיד שהכניסו אותך אליו ככה במרמה! בדרך כלל אני שמה ידיים על האוזניים בקטעים מפחידים בסרטים אבל כאן פשוט לא יכלתי. מאוד חכם. ואכזרי. נוסיף לזה את זה שיש מלא רגעים שקטים ומקריפים במיוחד, וקיבלנו סרט אימה טוב באופן מפתיע. גם הבנתי שהתקציב שלו היה רק 60,000 דולר, שזה מטורף ביחס לרמת הפופולריות שלו.

חוץ מזה יש לציין שלהת’ר הגיבורה יש חטא ההיבריס בענק (מזל שהיא מבינה את זה תוך כדי תצלום התקריב המפורסם של הנחיריים שלה). זה קטע מעניין שהיא ממשיכה לצלם ולצלם ולצלם לא משנה מה. זה מקבל משמעות מסוימת בימינו המתקדמים במסכים. והסוף פשוט מצמרר ברמות, כל הידיים והסימנים והצרחות, גאד, כשרואים לחצי שנייה את מייק צמוד עם הפנים לקיר כמו שהבחור בתחילת הסרט סיפר – מזה מורכבים הסיוטים שלי. ומה לעזאזל קרה לג’וש?! אולי אני לא רוצה לדעת? לא אני לא רוצה לדעת.

בקיצור, דונט וונט טו קלוז מיי אייז, דונט וונט טו פול אסליפ קוז איי מיס יו בייב, אנד איי דונט וונט טו מיס א תינג מה שנקרא. זה היה שבוע קצת מוזר, אך מעשיר. שבוע הבא יש לנו את הלהיטים הבאים: הסנדק, לב אמיץ, שון אוף דה דד. מרגש.