שבוע #4 של סרטי חובה וזה היה שבוע מוצלח במיוחד!

הפעם צפיתי ב: נשים על סף התמוטטות עצבים, כמעט מפורסמים ובאולינג לקולומביין. האמת היה קשה לי נורא לדרג את הסרטים כי הם מאוד מאוד מאוד שונים אחד מהשני, יותר מבדרך כלל. הכי טוב שאני יכולה זה:
מקום 1: כמעט מפורסמים (יש מצב שמקום ראשון מכל הסרטים שראיתי עד עכשיו בכל השבועות).
מקום 2: נשים על סף התמוטטות עצבים + באולינג לקולומביין.

ולהלן ההסברים:

באולינג לקולומביין – הוי אמריקה אמריקה אמריקה. מה יהיה. האמת אני מבינה למה זה נחשב הסרט הכי מוצלח של מייקל מור. איכשהו זה סרט מצחיק, שמדבר על ירי המונים. מה שמגניב בו זה שהוא מצליח להתנדנד בין טרגדיה לקומדיה בצורה ממש טובה ולהביא את האמת הכי קשוחה בצורה הכי סוריאליסטית דרך כל מיני דמויות שוליים הזויות שאפשר למצוא אך ורק באמריקה: היחצ”ן של חברת הנשק הגדולה בעולם שמשוויץ שהם תורמים כסף לתוכניות שליטה בכעס לבני נוער כדי שלא יירו באנשים, השוטר שמסביר ברצינות שהכלב שבעליו נורה ע”י הרובה שהוא קשר אליו בעצמו לא הואשם ברצח כי חיות לא מסוגלות לבצע פשע, הילד הלבן מהפרברים שמוכר אקדחים גנובים לחברי כנופיות שחורים בעיר, כאילו וודפאק. זאת מראה מסנוורת ומרירה מרירה מרירה לבעיות עמוקות בחברה האמריקאית ולכמה מגוחכת ההתנהגות של ארה”ב לפעמים. יש שם איזה רגע או שניים שהם כן קצת נדושים ומתקתקים בצורה לא אמינה, אבל חוץ מזה הסרט מאיר זרקור על הסוגייה בצורה חדה ורלוונטית, במיוחד לזמן שבו הסרט יצא. לא יצאתי עם תשובה חד משמעית לגבי מה גורם לכל המוות הזה. זה החדשות? הנגישות לנשק? הגזענות? אולי זה הכל ביחד. אבל האמת שחוסר המסקנה לא מאוד הפריע לי. סרט טוב.

נשים על סף התמוטטות עצבים – יש לציין מראש דיסקליימר: סבתא שלי מצד אמא הייתה ספרדייה ועל כן אני מרגישה קשר אישי לכל מה שספרדי. שתדעו. לגבי הסרט – הגל השני של הפמיניזם גבירותיי וגבירותיי. ואני מתכוונת לזה (עכשיו) רק בקטע טוב. מדובר בסרט בורקס ספרדי שזוכה בפרס כמות התלבושות הגדולה ביותר שהוחלפו תוך יומיים של עלילה. לא הבנתי עד הסוף מה אני רואה אבל נהניתי ממש. הלוואי שדברים באמת היו קורים ככה בעולם האמיתי, שכולן משוגעות על כל הראש וזה בסדר. גם אני משתגעת לפעמים ובא לי לזרוק את הטלפון מהחלון ולשרוף את המיטה שלי, והלוואי שהייתי יכולה לעשות את זה באותה קלות שבה פפה עושה את זה ושכולם יסתכלו על זה כאילו זה נורמלי לחלוטין. ובמשקפיים של הגל השני של הפמיניזם – האם זאת התנהגות “נשית”? יכול מאוד להיות. יכול מאוד להיות שהנשים בסרט הן שפויות לחלוטין וההתנהגות הזאת מצטיירת כמשוגעת רק כי זה לא מתאים לפטריארכיה. האמת שיש גברים שעושים דברים הרבה יותר מוזרים ונוראיים מלשים כמה כדורי שינה בגספצ’ו, ומתחמקים מזה. באופן כללי (וכיאה לקולנוע ספרדי ובמיוחד לאלמודובר) הסרט כולו מאוד מאוד “נשי”. הכל רגשי ומבולגן ודרמטי ולא קר ומחושב ואסוף, וממש אהבתי את זה למרות שזה היה מוזר. חוץ מזה הויזואליות של הסרט מדהימה (אלמודובר מה נעשה), מרגיש לי ארוחת בוקר בטיפאניז פוגש את קלולס.

כמעט מפורסמים – טוב שנייה רגע עזבו הכל. מה זה היה. לא התרגשתי ככה מאז שראיתי School Of Rock בכתה ז’, וזאת הייתה אחת החוויות המכוננות של חיי אז זה די ביג דיל בשבילי. שנייה צחוק בצד, זה לא הולך להיות הסקשן הכי פיקנטי ומצחיק כי הסרט ממש פגע לי ישר בלב ולא הייתי מוכנה לזה בכלל. ברמה שצפיתי בדמעות בכתוביות שעל המסך עד הסוף ולא יכלתי לקום.

קודם כל ויליאם. הדמות המושלמת לחוות דרכה את הסיפור. כי א’ – זאת עלילה שבה אנחנו צריכים להיות זבוב על הקיר וזה הכי זבוב על הקיר שיכל להיות, זה למעשה הזבוב על הקיר של הזבוב שעל הקיר שהוא הלהקה. ב’ –  ויליאם הוא הדבר הכי קרוב לדרך שבה אדם מן היישוב יכל להיקלע לסיטואציית הסרט, הוא רגיל, ועל כן רמת ההזדהות איתו גבוהה מאוד. חוץ ממנו כל הדמויות טובות ונמצאות באמצע המושלם בסקאלה בין קלישאה להפתעה.

ועכשיו לגבי התמה של הסרט. סיפורים על המהות של הרוקנרול (או בכללי על כל אומנות שיש לה אמירה) תמיד פוגעים הכי חזק והכי ללב והכי ברור כשהם קטנים. הלהקה הנידחת שלא הכי הצליחה, הסולן הכושל שסוחף אחריו תלמידי בית ספר. למה? כי הם חייבים להיות סיפורים על מוסיקה, על אומנות ועל חיבור, ולא על הצלחה. והסיפור הזה, אחד המדויקים שראיתי. במיוחד היום עם הקפיטליזציה הממש ברוטלית של עולם המוסיקה (תודה לך סיימון קאוול), רוב המוסיקאים כשהם מצליחים מאוד, עוברים למן מימד אחר מקביל של עשירים שאני לא חושבת שמספיק קרוב למימד שבו הקהל שלהם חי. הם צריכים לתחזק איזו תדמית מקבילה שהיא לא ממש אנושית ואז אין להם חיים נורמליים לשאוב מהם, ואז היצירה מעט מאבדת את הפואנטה. וזה נכון לגבי כל סוגי האמנים האחרים שקיימים. קשה לעמוד על הגבול הדקיק בין קבלת הכרה מספקת לבין חיבור אמיתי לעולם, וזה הגבול שבדיוק עליו נמצאת אומנות טובה. וכל הסרט הוא רק על זה. חברי הלהקה נעים בין שני הדברים האלו נון סטופ וכולם מדברים על זה לכל אורכו, בראיונות הכי זניחים ובסצנות הכי גדולות. האמת שזה דבר ממש מורכב שעובר מדהים ובצורה מושלמת בסרט. כל הכבוד לקמרון קרו הכותב.

הדבר שהכי נגע בי הוא מה שפיליפ סימור הופמן אומר לויליאם בסוף בטלפון, ואני אצטט את זה כי אי אפשר אחרת: “אומנות טובה היא על ייסורי המצפון, ההשתוקקות, האהבה בלי הסקס והסקס בלי האהבה. המטבע היחיד ששווה משהו בעולם פושט הרגל הזה הוא מה שאתה חולק עם מישהו אחר כשאתה לא מגניב.” מרגישה שהייתי צריכה לשמוע את זה אישית.

ובכן, יופי יופי. זהו להשבוע. בשבוע הבא: פרויקט המכשפה מבלייר (לא הצלחתי אף פעם לראות את זה עד הסוף אני מפחדת רצח), מיסטיק פיצה, ארמגדון.

אגב, אם יש לכן הצעות לסרטי חובה שאולי לא ראיתי, מוזמנים ומוזמנות לכתוב לי, זה יעזור לי להרחיב את הרשימה.