ברוכות השבות לטור החובה לסרטי חובה. למי שעדיין לא נחשף לסיטואציה – וולקאם. אני צופה כל פעם בשלושה “סרטי חובה” שעוד לא ראיתי, מדרגת אותם אחד ביחס לשני וכותבת עליהם ביקורת. ברוב הפעמים אני גם מצליחה למצוא חוט מקשר ביניהם למרות שהם לא קשורים בכלל אחד לשני. זה הוא טור מספר 23 ובמסגרתו צפיתי ב: נאום המלך, לילו וסטיץ’, ו-50 גוונים של אפור (שכאן יש לציין שגם קראתי את הספר!). בשלושת הסרטים הללו העלילה סובבת סביב שתי דמויות שונות מאוד שנפגשות ומה שקורה כתוצאה מהמפגש הזה. דירגתי אותם כך:

1. נאום המלך
2. לילו וסטיץ’
3. 50 גוונים של אפור

וניגש מיד לביקורות בהן יש את כל ההסברים, ונתחיל מהתחתית:

50 גוונים של אפור – אואה, מה נגיד. הסיפור מלכתחילה הוא בגדול פורנו לעקרות בית וכל קשר בינו לבין BDSM הוא מקרי בהחלט שלא נאמר עושה עוול. אבל אני לא שופטת, ניסיתי לבוא חסרת ביקורת כמה שניתן, וכאמור קראתי גם את הספר. האמת שיש פוטנציאל לסרט טוב בז’אנר, אבל איך נגיד את זה בעדינות, מדובר בפלופ.

נתחיל בזה שהליהוק באמת על הפנים וואו בחיים לא ראיתי כזה ליהוק פרווה… הבחור שם שמשחק את כריסטיאן גריי – סליחה אבל מה הקשר שלו לסיטואציה? הוא משדר וייבים של חתיך סחי מהטינדר, אני מדמיינת אותו עושה סלפי במעלית עם ז’קט של אופנוענים, והוא לא מתאים לדמות הזאת בשיט. הוא לא עושה אותו מספיק מורכב ובטח שלא מספיק דפוק ומיוסר כמו שהוא אמור להיות. ואז יש את אנסטסיה סטיל (שם של כוכבת פורנו) שנראית כמו הבייסיק ביץ’ הכי בייסיק בעולם, לא מעניינת מספיק וחסרת תכונות אופי. גם ככה בספר אין לה איזה אישיות מי יודע מה אבל הקצת שיש לה לא קיים בסרט בכלל. היא אמורה להיות הגיבורה של הסיפור אבל הוציאו לה את כל העוקץ בפרטים הקטנים. ניקח לדוגמא את העובדה שבספר יש עיסוק חוזר ונשנה בזה שיש לה שיער ערווה – אבל בסרט היא כמובן מגיעה עם כוס מגולח מהבית. איזו אכזבה. באמת ליהוק ומשחק ממש בינוניים.

וזאת רק ההתחלה, כי גם אם נתעלם מכל זה, ונתייחס רגע לסיבה שלשמה התכנסנו – איפה לעזאזל המתח המיני? ואני לא מדברת על מין כשלעצמו, כי אם היינו רוצים לראות סקס מוזר היינו רואים פורנו, ואם היינו רוצים לראות סצנות דרמטיות משתפכות היינו רואים היפים והאמיצים. באנו בשביל המתח המיני. זאת הסיבה לקיום של הסרט הזה, זה מה שקושר אותו ביחד, ואמור להיות אותו בכמויות מסחריות שמוכרות מיליוני עותקים ברחבי העולם, אבל קיבלנו רק זרזיף קטן ועלוב פה ושם. הסצנה במעלית שהיא נקודת המפנה המשמעותית הראשונה בסיפור חולפת ביעף. לדעתי בספר היא מתוארת לאורך לפחות עמוד שלם, ובסרט – בקושי 5 שניות. פספסו אותה לגמרי.

הם אמורים לאורך הסרט להתמגנט אחד לשנייה באופן בלתי נשלט, אבל איפה זה? בשום שלב לא מצליחה להתבהר מערכת היחסים ביניהם, מפגרת ככל שתהיה. אנחנו לא רואים מספיק את הקושי שלהם אחת עם השני, רגע אחד הוא מסניף את התחתונים שלה בקרינג’ בלתי יתואר, ורגע אחר פתאום משום מקום היא אומרת לו שהוא לא נותן לה לגעת בו. וואט? והשיא כמובן מגיע בסוף, כשהיא מתחננת אליו שיראה לה את הצד הכי אפל שלו אז הוא מפליק לה 6 פעמים בתחת עם חגורה ואז היא נפרדת ממנו. כאילו וודפאק. דבר ראשון ההפלקות לא היו נראות כאלה נוראיות, סורי, וגם את ביקשת ממנו אחותי, את ביקשת! הכל מרגיש כאילו הבמאית סימנה וי על הסצנות ולא השקיעה בלייצר סיפור ממשי. הדבר היחיד הטוב הוא הפסקול שהוא מדהים באופן לא פרופורציונלי לאיכות הסרט. מאוד מאכזב.

לילו וסטיץ’ – וואו זה אולי סרט הדיסני הכי חמוד שראיתי. קודם כל סגנון הציור ממש שונה מבדרך כלל וממש אהבתי אותו, משהו באנימציה היה כזה עסיסי ומגניב. הגיבורות ממש לא גיבורות דיסני קלאסיות, הן לא נסיכות או נולדו לגדולה, סתם שתי אחיות שנותרו יתומות ומנסות לשרוד בחיים. סטיץ’ הוא שילוב מדויק בין מוזר לחמוד וכבר מההתחלה אפשר להבין שהוא ולילו הם די אותו דבר למרות שהוא חייזר כחול והיא ילדה מכדור הארץ. לכל אורך הסרט קורים דברים אקראיים ומצחיקים (נגיד זה שהיא מאמנת אותו להיות חקיין של אלביס כי זה ההשראה שלה למה זה אזרח למופת) שמשתלבים יחד עם קטעים מרגשים קטנים שהופכים את זה לסרט שמעלה חיוך ושפשוט כיף לצפות בו. אין בו איזה משהו גרנדיוזי במיוחד או אפי, פשוט סיפור קטן שפוגע בול בנקודה. כמובן שכל פעם שמישהו אומר “או’הנה מינז פאמילי” נהייתה לי לחלוחית בעין באופן בלתי נשלט, והמסר חמוד בהתאמה לסרט החמוד והוא שגם היצור שהומצא רק כדי להרוס יכול ללמוד לאהוב, וכל אחד שרוצה יכול לבחור בסוף באהבה כדבר שייתן משמעות. מסר שעובר בצורה לא קיטשית בכלל(!). בקיצור מקסים.

נאום המלך – סרט מצוין ונהדר. מי ידע שאפשר לקחת נושא כל כך משמים כמו גמגום קטן ולהפוך אותו לסרט כל כך טוב. מודה שבהתחלה הייתי סקפטית כי קצת מאסתי בעיסוק במשפחת המלוכה הבריטית, אבל מהר מאוד נשאבתי אל הסרט שלא התעסק בכלל במלוכה, אלא בשתי דמויות נהדרות ומנוגדות שמערכת היחסים ביניהם מעניינת, מצחיקה ומורכבת דיה כדי להחזיק אותנו על קצות האצבעות למשך שעתיים. הגמגום הוא יותר מסתם גמגום הרי, הוא פגם במשהו שאמור להיות מושלם – המלך, והוא מייצג את כל הטראומות וחוסרי הביטחון שלו שמתגלים לאורך העלילה.

זה סרט ממש מרגש שבו הצופה הפשוט מוצא את עצמו פתאום מזדהה מאוד עם המלך ג’ורג’ השישי. לא מובן מאליו. ליונל לוג, המטפל שאמור לרפא את הגמגום, הוא דמות לא פחות מגאונית – שחקן כושל חובב שייקספיר שאיכשהו הגיע ללטפל בפוסט טראומתיים שחזרו מהמלחמה עם קשיי דיבור, ועושה זאת ללא שום הכשרה מקצועית – כבר אהבתי – ונוסיף לזה את זה שהוא כל כך ישיר, יצירתי, מטופש ולא מתנצל. לא אכפת לו שהמטופל שלו הוא המלך, הוא יקרא לו בשם הפרטי, יכריח אותו לצרוח קללות, לשיר ולעשות תרגילי הרפייה. הוא פשוט כל כך אהיב, ומהווה אנטגוניסט מושלם לברטי הממלכתי הסגור והרציני. התסריט מחוכם, הבימוי מאופק ומדויק, וכמובן קולין פירת’ וג’פרי ראש, שני השחקנים הראשיים, פשוט מדהימים ברמות. הכל ביחד לוקח אותנו בדרך מלאה בהומור, כאב, פחד ושמחה אל רגע השיא המותח של הנאום, שבו אנחנו יושבים דרוכים כאילו אנחנו צופים בפירוק של מטען חבלה. תענוג.

זהו להפעם. המסקנה העיקרית היא שצריך לשלוח את הבמאית של 50 גוונים של אפור לראות לילו וסטיץ’ כדי להבין מה זה מערכת יחסים מורכבת בין דמויות. תודה רבה שקראתם וקראתן.

בפעם הבאה אצפה ב: זכרונותיה של גיישה, עיניים עצומות לרווחה ומג’יק מייק. מאחלת בהצלחה לעצמי לצלוח עוד סרט עם טום קרוז. נתראה בקרוב!