הפתעה! בקושי עבר שבוע והנה עוד טור. לא ציפיתם אה? תודו. זהו טור #22 והוא כאמור, ספיישל ברביהיימר!

צפיתי בשני הסרטים בקולנוע, קודם באופנהיימר ואז בברבי, בשני בתי קולנוע שונים, ועם אנשים שונים. לא באתי עם חליפה 3 חלקים לאופנהיימר או עם סט ורוד לברבי, אבל עדיין היה חווייתי. באופנהיימר ישבתי באמצע האולם והמזגן היה ממש מעליי אז לאורך הסרט הלכתי וקפאתי לאט לאט, מה שתרם לדעתי לחוויה הכוללת, ובנוסף מי שהלכתי איתו (אתה יודע מי אתה) נרדם באמצע הסרט. לברבי הלכתי עם חברה שנראית כמו ברבי וחבר שהוא פאביולוס כמו ברבי, אחרי פגישה עם הפסיכולוגית שלי שנגמרה במשבר קיומי קטן, מה שיצר תמהיל די מדויק גם לסרט הזה.

שני הסרטים הם שנויים במחלוקת ומעוררי מחשבה כל אחד בדרכו, וכמובן שאסתטית הם הפכים מושלמים שזה נהדר. בסופו של דבר, יותר אהבתי את אופנהיימר. ועל כן הדירוג הוא:
1. אופנהיימר
2. ברבי

לא לכעוס עליי בבקשה, אסביר הכל:

אופנהיימר – נהניתי. העלילה מעניינת ומציגה את המורכבות של הסיפור, המשחק מצוין (אני סאקרית של קיליאן מרפי עוד מימי ‘ארוחת בוקר על פלוטו’ מה אני אעשה), האווירה הכללית בסרט מותחת וסוחפת והוא עשוי מעולה. רק דבר אחד היה לי חסר ואני אתעכב עליו טיפה – הדמות של אופנהיימר הייתה קצת טובה מדי. ולמה הכוונה? אני עשיתי שיעורי בית וקראתי קצת על אופנהיימר, וכאישיות הוא בנאדם מאוד שנוי במחלוקת. מדובר באיש שניסה להרעיל את המורה שלו ופעם כלא את אמא שלו בחדר. כאילו, הוא המציא את כלי הרצח הכי גדול בעולם והמשיך לעשות את זה גם כשלא היה צריך, ובסרט, איך לומר, הוא היה נחמד מדי.

למרות שכפי שציינתי קיליאן מרפי הוא אחד השחקנים האהובים עליי (ולכן אני לא מאשימה אותו אלא את הבמאי והתסריטאי), משהו בדמות שם לא היה מספיק דיכוטומי. הלבטים המוסריים שלו עברו אבל לא מספיק וגם לא הצד האפל שלו. יש כאן דמות ממש ממש מעניינת, שמייצגת את החושך והרוע הכי גדול שיש לאנושות להציע ובו זמנית גם את הצמרת של החוכמה, הקדמה והמוסר שיש לאנושות להציע. זה לא עבר. מיסגרו לנו אותו כאיש חכם שעשו לו עוול, וכאילו קצת התעלמו מכל השאר. אם אני הייתי עושה את הסרט זה היה המרכז שלו. אופנהיימר מרעיל המורים כולא האמהות ובונה הפצצות מול אופנהיימר המוסרי ההומניסט והגאון. במקום זה היה לנו את עלילת סטראוס הפוליטיקאי הגאוותן נוטר הטינה. עלילה סבוכה עם יותר מדי פרטים ודמות קצת שטוחה שמוגשת לנו בתור הרשע בסיפור למרות שלמעשה, אופנהיימר היה צריך להיות הרשע בסיפור, וגם הטוב בסיפור. בכל אופן, למרות כל זה האבסורד כן מצליח לבוא לידי ביטוי, וסצנת הניסוי של הפצצה היא סצנה למופת שאליה מתנקזת כל תחושת האי נוחות סביב סוגיית האטום. גם בסצנה שבה אופנהיימר נואם לאחר ההפצצות רואים את הדיסוננס בצורה די מצמררת. בגדול נשאבתי אל הסרט ואהבתי.

ברבי – ובכן, מה אגיד. אני מאוד אמביוולנטית. מבחינת חוויה כללית זה סרט כיפי, מצחיק ומרים שפשוט מרגיש טוב לצפות בו. מצד שני, העלילה מוזרה ומבולגנת עם מסר קצת עקום, ויצאתי עם תחושה קצת חמוצה. ניסיתי לחשוב הרבה ולדייק למה. ונראה לי שזה נעוץ בזה שזה הרגיש לי בסוף שטוח מדי. אני חושבת שהיה פה בלבול בהתנגשות בין העולם השטחי של ברבי שבו הברביות שולטות והקנים קיימים רק כדי לשרת אותן, לבין העולם האמיתי והמורכב שבו יש פטריארכיה ודיכוי נשים ומטען תרבותי והבניות מגדריות. לא מדובר באמת בעולמות הפוכים, וכאילו משהו שם יצא מבולגן נורא.

אמריקה פררה מגיעה לעולם הברביות אחרי שהקנים משליטים בו פטריארכיה שהיא לא באמת פטריארכיה ואז “משחררת” את כל הברביות בכך שהיא נואמת להן על דיכוי נשים ארוך שנים שהן מעולם לא חוו כי הן, ובכן, בובות ברבי. זה מוזר. הדמות של קן שהוא בעצם בובה בלי אישיות שנוצרה רק כדי לעמוד ליד ברבי, עברה תהליך של משבר קיומי ומציאת משמעות חדשה שעד עכשיו לא ברור לי מה היא. באופן כללי העניין עם קן והקנים היה צורם מאוד, כי קן הוא לא באמת גבר אמיתי, הוא סתם בובה שהבינה שאין לה שום משמעות בפני עצמה. הוא כועס על ברבי שלא אכפת לה ממנו, אז הוא הופך את ברבילנד ל”פטריארכיה” באיזה מסע נקמה ילדותי. זה לא הדבר הכי נחמד לעשות, אבל בין זה לבין איך שהעולם האמיתי מנוהל ע”י גברים אמיתיים יש פער. ואז כשהברביות מחזירות את ברבילנד להיות נשלטת על ידן במזימות ודרכי מרמה, זה רק מחריף את הצרימה, כי כצופה יכלתי להבין למה קן עשה את מה שהוא עשה, אבל לא יכלתי להבין למה הברביות עושות את מה שהן עושות, חוץ מזה שהן רוצות לשלוט שוב כי זה כיף להן, ואז הן יוצאות רעות שלא לצורך. במיוחד בסצנה סביב המדורה כשהן מסכסכות בין הקנים, זה ממש נמוך.

בסרט יש גם משהו מאוד מקבע מגדרית – הבנות (שהן בעצם בובות!) הן חכמות, מורכבות ורגישות ויכולות להנהיג את העולם, והבנים (גם אלו של העולם האמיתי) הם סתומים ואוהבים סוסים. קצת הגל השני של הפמיניזם לי, התקדמנו מאז. כן התחברתי לעיסוק במורכבות שבחיים, במנעד הרגשות של בני אדם, ובזה שכאישה את תמיד מרגישה שאת צריכה להיות הכי טובה במשהו כדי להיות סבבה, כי זה או שאת זוכת פרס נובל ושופטת בעליון וביונסה ואז את פורצת דרך והשראה לכולנו, או שאת מדוכאת וגרועה ועקרת בית וסתם בינונית, אין אמצע. בנוסף היה גם את העיסוק במסחריות וצרכנות בסרט שהיה שזור לאורכו, גם בצורה שבה הוא עשוי – מצועצע, מגוחך, צוחק על עצמו, עמוס בקטעים מבדרים וטיפשיים בכוונה שכאילו דחפו לנו לפרצוף את זה שאין טעם לעשות משהו שלא מרוויח כסף, וגם הדמויות עצמן הזכירו את הנושא כמה פעמים. היו גם לא מעט הפתעות כיפיות כמו שחקניות משנה לא צפויות ורפרנסים חמודים לסרטים אחרים, באמת חבל שהכל היה עטוף במלחמה המוזרה הזאת של הברביות עם הקנים, זה השטיח נורא נורא את הסרט ועכשיו כולם מתעסקים רק בזה במקום בשאר הנושאים שיש בו.

בקיצור, אסכם ואגיד שיש יתרונות וחסרונות לשני הסרטים ונהניתי לצפות בשניהם, אבל אני לא בטוחה שעוד כמה שנים הם ייחשבו בהכרח לסרטי חובה. אני חושבת שבעיקר חוויית הברביהיימר מייצרת אותם ככאלו. כלומר בנפרד הם כזה בסדר פלוס, אבל ביחד זאת חוויית חובה שאני ממליצה עליה. רק אל תשבו מתחת למזגן בקולנוע. מקווה שנהניתן מהספיישל הזה, אם תרצו שאראה עוד סרטים בקולנוע שנראה לכן שהם סרטי חובה, רק תגידו!

בפעם הבאה אצפה ב: נאום המלך, לילו וסטיץ’, ו-50 גוונים של אפור. נתראה