שלום וברכה. כן, זה הוא הטור האהוב עליכם. למה? כי הטור הזה שורד למרות הכל, למרות שהמדינה בקריסה, למרות הפיגועים, למרות שחום אימים בחוץ, כן. גם בחום וגם בקור כל אחת סוחבת איתה תיק קטן. וגם סרטי חובה. לא בטוחה לאן הגעתי פה אבל נראה לי שאני צודקת.

בכל מקרה, הפעם צפיתי בשלושת הסרטים הללו: קזבלן, כפרה ומגרש השדים. ואנצל את ההזדמנות להתייחס לרבים מכם שפונים אליי ושואלים – למה את רואה סרטים כל כך לא קשורים כל פעם? למה את מדרגת אותם אחד ביחס לשני כשהם כל כך שונים שאי אפשר להשוות ביניהם? למה לא לצפות בסט של שלושה מאותו הז’אנר? ובכן, אני מבינה אתכם, אבל הרשו לי להחזיר לכם בשאלה משלי – מי לעזאזל רוצה לראות 3 סרטים מאותו הז’אנר ברצף? מה כיף בזה? למה שאצפה ב-3 דרמות תקופתיות או ב-3 סרטי אימה? בא לי לגוון, מה רע?

ובנוסף יש לציין שאני לא בהכרח חושבת שצריך להפריד בין ז’אנרים. סרט הוא סרט, לסרט צריכות להיות דמויות מורכבות, תמה חזקה, עלילה מעניינת, משחק, בימוי וארט טובים וכו’. ואם הסרט טוב – הוא טוב. הכותרת כאן היא ‘סרטי חובה’ וזה מספיק מצומצם לדעתי. אני מדרגת את הסרטים לפי הפרמטרים שציינתי, וגם לפי חווית הצפייה שלי, כמה הזדהיתי או התרגשתי וכמה הם השאירו עליי חותם. וגם בתכלס, הדירוג הוא בכלל לא העיקר כאן, הוא ממש זניח – העיקר הוא הביקורת עצמה והדיון על הסרטים. חשוב לציין שהכל פה סובייקטיבי כמו כל דבר שקשור באומנות, אתן יכולות להסכים עם הדעות שלי או שלא. זה כל הכיף!

ועכשיו אחרי כל החפירה – לעניינינו. דירגתי את שלושת הקלאסיקות כך:
1. קזבלן
2. מגרש השדים
3. כפרה

סרטי החובה הישראליים תמיד מככבים איכשהו! ובזה נתחיל:

קזבלן – וואו וואו וואו וואו וואו מה זה הסרט הזה! מחזמר פר אקסלנס, כל נאמבר יותר טוב מהקודם, יש וייבים של “שיער” רק שזה ישראלי ושכונתי יותר. מבחינת הפקה ובימוי – הלם. לא ציפיתי שזה יהיה ברמה כזאת גבוהה, מודה. קטעי המעבר המוסיקליים דוגמת ההתארגנות של קזה לארוחה עם רחל וההורים שלה, והחלק שבו התושבים משפצים את השכונה ותוך כדי רוקדים על מנוף נוסע ועל מערבלי בטון (ככה בקטנה), פשוט וואו. ממש נהניתי מהקטעים האלו והם הוסיפו כל כך הרבה לסרט. הדמות של קזבלן היא שלב יחסית מוקדם בהתפתחות של הייצוג של מזרחים על המסך לדעתי, אבל היא קורית גם בשלב די מוקדם של הקולנוע הישראלי. בכל מקרה זה ייצוג סך הכל חיובי ומורכב ביחס לתקופה.

בסרט יש גם את עלילת קזבלן עצמו והקשיים שהוא עובר החל מהדחייה מחבריו לשירות הצבאי ועד לישיבה בבר של רוזה כל יום, גם את עלילת הרומיאו ויוליה החמודה שלו עם רחל (שכוללת דייט מוזר שהוא בעצם יום כיף בכותל?), וגם את עלילת השכונה המגוונת שבה הדבר היחיד שמשותף לכולם זה שהם עניים, ושרוצים לפנות אותם. כל העלילות מעניינות, יש בהן מספיק סיבוכים והסוף שלהן מספק. השירים מצוינים אחד אחד, והסרט הזה הוא קלאסיקה לא מובנת מאליה לדעתי, יש בו הרבה אמירות פוליטיות ומורכבויות של החברה הישראלית, ולצד זה הרבה תקווה ורגש. סרט (ומחזה) ממש נפלא לדעתי.

מגרש השדים – אוקיי הסרט מפחיד. אולי לא הסרט הכי מפחיד שיצא אי פעם כמו שאומרים עליו, אבל יכול להיות שאני אומרת את זה כי צפיתי בו רק עכשיו, 50 שנה אחרי שהוא יצא, וזה קשור למבחן הזמן ולשחיקת הרגש של ימינו. מבחינת הנושא עצמו של הסרט – לא עד הסוף הבנתי מה הוא, זה לא שיש פה איזה אמירה ספציפית על שדים, על נצרות או על נערות מתבגרות. האמת שאין כ”כ מסר, העיקר הוא התהליך הקשה לצפייה בו ילדה חמודה הופכת לשטן. הסרט שומר על ריאליזם חסר פשרות לכל אורכו, ולקראת הסוף הקטעים בהם רואים את רייגן יורקת רפש ירוק או לוחשת קללות נהיים מאוד בוטים, חלקם מוגזמים עד כדי גיחוך, אך זה חלק מהריאליזם שלו. לאורך הסרט בהחלט יש תחושה חזקה של זעזוע ומועקה, שזה מה שאני מניחה שניסו להשיג. ויש לציין שהילדה שחקנית מצוינת. כן היה פה פוטנציאל לאיזה מסר מסוים שמרגיש לי שפוספס. שני הכמרים בסוף מצליחים לגרש את השד וזה עולה להם בחייהם, אבל מה למדנו מזה בעצם? אולי זה סתם הצורך שלי לחפש משמעות בכל סרט, אבל זה היה לי קצת חסר. בכל מקרה אם המטרה הייתה להפחיד, לזעזע ולהגעיל, היא בהחלט הושגה, ויש בסרט כמה קטעים קולנועיים זכירים ביותר שלא נאמר מצלקים.

כפרה – הכי פחות אהבתי את הסרט הזה וגם לא בטוחה שהבנתי אותו. מה הז’אנר? הרבע הראשון הוא דרמה תקופתית אירוטית בבית קיץ שמסתיימת במונטאז’ של תעלומת אונס. שני הרבעים שאח”כ הם סרט מלחמה עם מראות זוועתיים, והרבע האחרון הוא על גסיסתה של סופרת. בהתחלה נראה שזה סרט על סיפור האהבה בין ססיליה לרובי, אבל אנחנו לא יודעים על הסיפור הזה כמעט כלום. נגיד, איך הם התאהבו ולמה, מה הם מצאו אחד בשניה, איזה מכשולים הם עברו בדרך… בעצם אנחנו רואים רק את הסוף שלו בלי כל הבילד אפ. החלק שבו הם “סוף סוף” מבינים שהם מאוהבים מגיע תוך 20 דקות, ואז עוברים למשהו אחר לגמרי. זה ממשיך גם בשאר הסרט – בחלק על המלחמה לא רואים מלחמה, רואים רק את הסוף שלה, ושוב יש תחושה שלא ברור על מה הסרט ומי המרכז שלו, עד שברבע האחרון אנחנו מגלים שהדמות הראשית היא בעצם בריוני, הילדה הקרציה שהרסה לזוג האוהבים את החיים ועכשיו כותבת על זה ספר כי היא גוססת. איזו הפתעה, הגענו לעוד סוף – סוף חייה.

בקיצור יש פה בלבול גדול. למה בריוני היא הדמות הראשית? אי אפשר כמעט להבין אותה או להזדהות איתה פרט לסצנת פלאשבק אחת בה אנחנו מבינים שהיה לה “קראש” על אותו רובי ובגלל זה היא רוצה להפריד בינו לבין אחותה. אבל איך היא עושה את זה? משקרת לשוטרים שהוא אנס ושולחת אותו לכלא ואז למותו במלחמה. קצת מוגזם הייתי אומרת. לא היה לי מספיק אכפת ממנה בכלל, והיא גם לא קיבלה את מה שמגיע לה. בסדר, אז היא הרגישה אשמה כל חייה. יופי נו, בצדק. יכול להיות שזה מה שניסו להגיד פה? שהחיים הם חרא ומי שעושה דברים רעים לא מקבל עונש? אם כן אז לא התחברתי כל כך. הסרט גם היה מאוד מאוד דרמטי ומשתפך ומלא בשתיקות, מבטים חודרים ואנחות טלנובליות. שאני לא בהכרח נגד זה, אם היינו נשארים בז’אנר הרומנטי-תקופתי-אירוטי. אבל לא היה הרבה רומנטיקה וגם לא אירוטיקה. סתם כולם הרגישו אשמים כל הזמן. אירופאים, אה? לכו תבינו.

ובכן מסקנות לסיכום – לקזבלן יש הכי הרבה כבוד, לא כל סרט תקופתי עם קיירה נייטלי הוא טוב אבל כמעט כל סרט עם קיירה נייטלי הוא תקופתי, וילדות שמקיאות רפש ירוק זה מחריד. בכל שלושת הסרטים ישנן דמויות מרכזיות שעושים להן עוול גדול שלא מגיע להן, משקרים לגביהן ומפנים כלפיהן האשמות סרק. קזבלן מואשם בגניבה ומבויש ע”י כל השכונה, רייגן מואשמת בבעיות התנהגותיות והרופאים מתעללים בה ורובי מואשם באונס ושמו נשאר מוכתם לנצח – שלושתם לחלוטין חפים מפשע. מכנה משותף לא מאוד זוהר, אך קיים. זאת הייתה שלישייה טובה.

בפעם הבאה יהיה פה ספיישל – שימו לב – ברביהיימר! כן, חווית הברבי-אופנהיימר תגיע גם לכאן. אני אצפה בשני הסרטים הללו (שכרגע משווקים לפחות כסרטי חובה) בקולנוע ואכתוב עליהם. יש למה לצפות!

תודה שקראתם, נתראה ❤️