שלום לכולם ולכולן. אחרי שנרגענו מהאירוויזיון הגיעה העת, הגיעה השעה – הגיע טור מספר 20 על סרטי חובה! 20! איזה מספר. זה אומר שצפיתי ב-60 סרטים (הלם), וגם החלפנו קידומת. מרגש. תודו שלא חשבתן שנגיע עד הלום, אבל הנה. והשלישייה שבה צפיתי הפעם שסגרה את ה-60 היא: חתונתה של מיוריאל, סדנא לעצבים ובירדמן. והדירוג המסורתי של שלושת הסרטים שאין להם שום קשר אחד לשני הוא:

1. בירדמן
2. חתונתה של מיוריאל
719. סדנא לעצבים

מרגישה שזה דירוג בהחלט הולם. ואנמק מהסוף להתחלה:

סדנא לעצבים – הסרט, איך נגיד בעדינות, לא עובר(!) את מבחן הזמן. אם נפשט רגע את העלילה לכדי משפט, אז זה הולך בערך ככה: היה הייתה פעם בחורה שתכננה תוכנית זדונית ומוזרה להתעלל בבן זוגה במשך שבועיים כדי שהוא יציע לה נישואין, והצליחה. וזהו בגדול. סרט מאוד מעייף… אני לא אוהבת סרטים שלכל אורכם גורמים לי לקרינג’ בלתי פוסק. אני שונאת כשהגיבור לא עושה שום דבר שהוא לא בסדר ואז פשוט קורים לו דברים ממש מעצבנים שאמורים להיות מצחיקים אבל הם לא, הם סתם מעצבנים. וזה היה סרט כזה. והעובדה שג’ק ניקולסון הופיע בו לא עזרה. נכון שבדקה האחרונה מגלים שכל הדברים המעצבנים היו מבוימים בתיזמורה של החברה הלא שפויה שלו, אבל זה היה כבר אחרי שהרגשתי את הקרינג’ במשך שעה וחצי אז מה עשינו בזה.

עוד נוסיף, שהדמויות הנשיות – על הפרצוף. בשביל מה צריך את שתי “כוכבות הפורנו” ה”לסביות” שאוהבות זין גדול? הסרט כולו אפוף מיזוגניה ואינפנטיליות. למרות שהיו כמה רגעי נונסנס מבדחים ושאני אוהבת את ג’ון טורטורו, הרוב היה פשוט ממש מעצבן. במיוחד הסצנה המטופשת הזאת שהם שרים באמצע הפקק. גאד. כל הזמן רק חשבתי על זה ששום דבר שקורה לא הגיוני ושלעצבן בנאדם עד שהוא מתפוצץ זאת לא באמת שיטת טיפול. מה שכן, חוויית הצפייה ביחס לזה היא כן מעניינת ודי מדויקת, כי במהלך הצפייה אני כצופה באמת הרגשתי הרבה עצבים. כאילו תכלס גם אני רציתי שאדם סנדלר יפסיק כבר להיות כזה פאסיבי ויתאפס על החיים שלו, זה לגמרי עבר. רק חבל שהקתרזיס של זה היה סצנה שבה הוא מציע נישואים לחברה שלו במשחק כדורגל, שהיא כאמור פסיכית עם תעודות שאומרת לו כן רק אחרי שהיא מכריחה אותו לנשק אותה מול מיליארד איש למרות שהוא שונא לעשות את זה. יותר אהבתי את הסצנה שבה הוא יוצא על הבוס שלו, זה היה יותר קתרטי, אבל רציתי עוד. בקיצור הסוף לא היה מספיק טוב, ואני נשארתי עם הקרינג’ והעצבים ובלי רצון להציע נישואים לאף אחד. סרט מטומטם.

חתונתה של מיוריאל – ובכן זהו אינו סרט חובה, אבל בכל זאת נהניתי. הסרט מאוד דיכוטומי ומלא בניגודים באופן מעורר עניין, יש קטעים קומיים וצבעוניים לצד קטעים דרמטיים וקשים ממש. הסרט כולו בצבעי ניאון וכולם לבושים בצורה מצועצעת, יש שירים של אבבא ברקע, אבל תוך כדי זה הדמויות מתמודדות עם דברים כמו שנאה עצמית, סרטן, התאבדות… ממש קיצוני לשני הצדדים. לא בטוחה מה אני חושבת על זה אבל זה מעניין. הסרט הוא על מה היא הצלחה, שזה נושא טוב. כל אחת מהדמויות פוגשת אותו בצורה שונה: אמא של מיוריאל שהיא “כשלון” כאמא בגלל שהיא לא יכולה לטפל בילדים או בבית כי יש לה דימנציה, מיוריאל עצמה שרוצה להתחתן כי זו אמורה להיות פסגת ההצלחה של כל אישה, ואבא שלה שהגיע רק כמעט להיות נבחר ציבור אבל נכשל ומאז הוא נאחז ב”כמעט” הזה כל חייו ומוציא את התסכול על כל מי שמסביבו. הוא רוצה לנטוש את החיים העלובים שיש לו ולהיות מישהו אחר, אבל אי אפשר. וגם מיוריאל עוברת תהליך דומה.

ממש אהבתי שבסוף היא מקבלת את החתונה עם הבעל החתיך ואת כל מה שהיא רצתה בהתחלה בפייק (כשהוא מתחתן איתה רק בשביל ויזה), אבל אז באמת (כשהוא מתאהב בה), ורק כשהיא מקבלת את זה באמת היא מבינה שהיא לא רוצה את זה באמת, ומוותרת על זה. בסוף היא מבינה שהדבר האמיתי היחיד שיש לה הוא הקשר עם החברה הכי טובה שלה, ושלהיות עצמה זה לא כישלון, אלא ממש סבבה ואפילו טוב יותר מלהיות בלונדינית עם בעל שמנהל רומן עם אחת החברות שלך. סרט מגניב ונחמד עם מוסיקה כיפית. בגדול אהבתי.

בירדמן – סרט מאוד מאוד מעניין. תמתית הוא באזור של ‘וויפלאש’ ו’ברבור שחור’ – דמות ראשית שרוצה להיות הכי טובה שאפשר על פני האדמה באומנות שלה ותקיז דם יזע ודמעות כדי להגיע לגדולה אך זה עולה לה במחיר עצום ואולי אף בחייה. אני מאוד מתחברת לנושא הזה. הפעם הוא לא רקדנית בלט או נגן ג’אז, אלא שחקן. והוא לא מתחיל מאפס אלא יותר גרוע – הוא שחקן שקיבל תהילה משוברי קופות זולים ועכשיו רוצה הכרה באומנות שהוא יצר באמת. אז הוא כותב מחזה שמבוסס על ספר איזוטרי ומעלה אותו בתיאטרון, שבסרט מוצג כמקום הכי קשה ולא פופולרי שיש.

הדמות של בירדמן היא דמות מעניינת לדעתי. הזדהיתי איתו מאוד וגם הייתי מתוסכלת ממנו לסירוגין. לא מעניין אותו שום דבר חוץ מהכרה באומנות שלו. הוא רוצה להוכיח לעצמו שיש לו ערך, וזאת תחושה מאוד מוכרת למי שמתעסק באומנות. בראש שלו כל הזמן נשמע הקול של בירדמן מהקולנוע שיורד עליו ואומר לו להפסיק עם הבולשיט ולחזור להיות מפורסם, אבל בירדמן מהתיאטרון חייב (חייב!) הכרה ותהילה בזכות עצמו ובזכות עצמו בלבד, הוא מקריב את היחסים עם המשפחה שלו בשביל זה, ולמרות המכשולים והקשיים הקיצוניים שנערמים עליו במהלך הסרט, הוא מתכוון להעלות את ההצגה הזאת ויהי מה. יכולה להבין אותו.

אהבתי את זה שהוא גיבור-על באמת (לפחות לפי נקודת המבט שלו, שדרכה אנחנו חווים את העלילה) לעומת גיבורי-העל בסרטי מארוול, שהם מזויפים. אני גם מסכימה עם הביקורת שיש בסרט על סרטים הוליוודיים גנריים, יש יותר מדי סרטי Avengers ופחות מדי סרטים אמיתיים בימינו. הסרט מתעסק גם במה זה אומר להיות שחקן ואיפה עובר הגבול בין מציאות להצגה. אולי בכלל אין גבול כזה – זה מה שהדמות בגילומו של אדוארד נורטון טוענת. גם הדמות של מבקרת התיאטרון הייתה מעניינת. היא מעין שומרת הסף של האומנות, היא לא תיתן לאף שחקן מזויף של מארוול לגנוב את במת התיאטרון, ועד שבירדמן לא ישכנע אותה שהוא ראוי להופיע בה, היא לא תיתן לו לעבור. ההתייחסות אליה בסרט גם העלתה לי מחשבות על הטור הזה ומה המקום של מבקר/ת בעולם האומנות.

בסוף בירדמן מגיע לסף טירוף, כמו בברבור שחור ובוויפלאש, הוא צריך להקריב הכל ולהפוך לדמות שהוא משחק. בשביל לשחק סצנת התאבדות בצורה הטובה ביותר על פני האדמה – הוא צריך להתאבד על אמת. בקיצור, התחברתי לסרט. הכאילו וואן-שוט שבו הוא מצולם מאוד עוזר לאווירה הדחוסה ולתחושת הדחיפות והכמעט מועקה שיש בו והעלילה והדמויות מאוד מעוררות מחשבה.

כאן נסתיימו הביקורות לטור זה. החוט המקשר בין הסרטים הפעם (לא מאמינה שמצאתי אחד) הוא העיסוק בכישלון והצלחה ובהכרה מהסביבה. בכולם מתמודדים עם השאלה – האם אני לוזר/ית או לא? שאלה חשובה.

וזהו! 20 טורים – 60 סרטים. כבוד. בשבוע הבא אצפה ב(שימו לב) – קזבלן, כפרה, ומגרש השדים. האמת שאני די מתרגשת לקראתם. וגם קצת מפחדת. נתראה.