ברוכות הבאות לנקודת המנוחה שלכם ביום.

אני בשבוע #2 של צפייה בסרטים קלאסיים, והפעם: קרמר נגד קרמר, שייקספיר מאוהב וארוחת בוקר בטיפאניז. אלו סרטים קצת יותר פרינג’יים משבוע שעבר, אבל היה כיף. הדירוג:

1. שייקספיר מאוהב
2. קרמר נגד קרמר
3. ארוחת בוקר בטיפאניז

שייקספיר מאוהב – וואו. מה זה הסרט המושלם הזה? יש מצב שאני בדעת מיעוט פה אבל סליחה מה החיסרון בסרט? לא מצאתי אחד. גווינית’ פלטרו טרום הפלפה, ג’וזף פיינס טרום סיפורה של. זה לא סוד שאני גרופית של שייקספיר וגם שאני אוהבת תיאטרון ואוהבת כתיבה ואוהבת קומדיות רומנטיות וזה הכל דחוס בסרט אחד גחמני בטירוף ואובר דרמטי אבל בצורה מספיק קומית כדי שזה יהיה בול. לדעתי זאת זווית ממש מגניבה לגשת לשייקספיר. ברגע באמצע הסרט שהשחקן המגמגם עלה לבמה, ההצגה התחילה, והתגלה לעינינו תיאטרון הגלוב המלא באנשים (שיש לציין שביקרתי בו וראיתי בו גם הצגה פעם, מישהו אמר גרופית של שייקספיר?), נשבעת שישבתי על קצה הספה בהתרגשות עד סוף הסרט. איכשהו סרטים על התקופה הזאת הם תמיד חשוכים ויותר מדי דרמטיים אבל הסרט הזה, למרות שיש לו סוף לא טוב, פשוט סרט קליל. פלוס אהבתי את הנגיעות הפמיניסטיות(!). נסחפתי לחלוטין. פלא שזה זכה באיזה 7 אוסקרים?

קרמר נגד קרמר – וואלה סרט פורץ לזמנו. אבא שלוקח את תפקיד האמא ומשלם קצת מהמחירים שאמהות משלמות ב-1979. הרבה מוטיבים שחוזרים כמו הפרנץ’ טוסט שדסטין הופמן משמיד בתחילת הסרט ואחר כך בסוף מכין למופת, ודלת המעלית שנסגרת בינו לבין מריל סטריפ שבהתחלה מסמלת לנו פרידה ובסוף השלמה. באופן מסוים הסרט שם זרקור על גבריות שמשתנה. רואים איך האבא שבהתחלה פשוט מבלה את כל החיים שלו בעבודה כי זה התפקיד שהוא חושב שצריך להיות לו, וכמעט לא מכיר את הבן שלו, לאט לאט מתאהב בו ועושה ויתורים כדי לטפל בו. בסוף על דוכן העדים הוא ממש אומר במונולוג מדויק ומרגש שכמו שאף אחד לא צריך לקבוע שלנשים לא יכולות להיות שאיפות כמו לגברים, גם אף אחד לא צריך לקבוע שלגברים יש פחות יכולת לטפל בילד, ושגם להם יש רגשות של אהבה, הקשבה וסבלנות. מי שמעניין אותו נושאים של תפקידים מגדריים בתוך משפחה, מומלץ. יופי של סרט.

ארוחת בוקר בטיפאניז – חתול? איפה אתה חתול? איפה החתול?! איזה סרט מוזר. לא הבנתי מה קורה חצי מהזמן ולא ברור אף פעם מתי בוקר ומתי לילה. כל 5 שניות מישהו אומר “פרד דארלינג” למרות שבכלל לא קוראים לו פרד, לאח שלה קוראים פרד. ההוא זונה ממין זכר. ההיא יש לה שכן “אסייתי” שהוא הדמות הכי סטריאוטיפית שנראתה על המרקע אבר. למה אף פעם אין להם מפתח לבניין שלהם? ומישהו יודע מה זה ‘גלאמור גירל’? הכל כל כך מעורפל. מה כן? זה למיטב הבנתי סרט פורץ לזמנו, יחסית ל-1961. אודרי הפבורן אישה שהיא אמנם תמוהה ביותר, אבל סוג של עצמאית, עזבה את בעלה וחיה לבד. “פרד דארלינג” הוא הביישן יותר שנשבה בקסמיה ומחכה בסבלנות שהיא תיענה לו ובנתיים נתמך ע”י איזו אשת עסקים עשירה (זה מה שהיא?) בתמורה למין, שזה די נורא, אבל גם לא צפוי. תכלס מריל סטריפ מקרמר נגד קרמר יכולה ללמוד משהו מהולי גולייתלי. וחוץ מזה יש לציין שהארט של הסרט אייקוני. האווירה, התלבושות, הצבעים – נהדר.

לסיכום: כל סרט מעשור אחר, וכל אחד מהם מצליח לחדש בתקופתו! כל הכבוד. הסרייה האקראית הבאה: הכי טוב שיש, אמריקן פסיכו, נפוליאון דינמיט.