רוצים לשמוע משהו לא יאומן? היום בדיוק לפני שנה כתבתי את טור הסרטים הראשון! פסיכי, לא? לי זה מרגיש כאילו עברו חודשיים. אז זה זמן מגניב לכתוב את הטור הנוכחי – טור מספר 19! למרות שיש כאוס מוחלט בחוץ בקטע טוב, ובין כל ההפגנות והמחאות ופורים והכנות לפסח, צפיתי בשלושת הסרטים: מידסומר, אנקנטו ותעלת בלאומליך. היה נחמד מאוד! שלושת הסרטים שונים מאוד אך גם דומים. אסביר בהמשך. דירגתי אותם כך:

1. אנקנטו
2. תעלת בלאומליך
3. מידסומר

ונתחיל להסביר מהסוף להתחלה (יש ספוילרים אז מי שלא מעוניינת, לדלג!):

מידסומר – חייבת להגיד שלא התרשמתי. עשו לי בילד אפ לזה כאילו זה יהיה הסרט הכי מפחיד שאצפה בו בחיי, והאמת שהוא לא היה כל כך מפחיד. היה בעיקר מוזר. על פניו הסיפור הוא טוב וגם התמה – היא מרגישה לא שייכת ולא אהובה, היא חוותה טראומה נוראית בה כל המשפחה שלה נהרגה, והיא מוצאת את המקום שלה בכת שבה למרות שמקריבים בני אדם, גורמים לה להרגיש שייכת – אבל לצערי זה לא מספיק עבר אליי. אני חושבת שהבעיה העיקרית היא שלא הרגשתי שאני מספיק נשאבת אל העלילה או מתחברת לדמויות. הסרט היה מאוד מאוד ארוך, ללא סיבה מוצדקת בעיני, וכל הזמן ציפיתי שתקרה איזו תפנית מטרידה שבה הדמות הראשית תתחרפן, אבל זה לא קרה בשום שלב.

לקראת הסוף ציפיתי שיהיה איזה בלאגן, ובמקום זה היה מן כזה טוב הנה הטקס יש שריפה להתראות. ב-3 דקות האחרונות היא כאילו מתמסרת לחלוטין לכת ורוצחים את הבן זוג שלה, אבל זה היה מאוד אנטי קליימטי. באופן כללי היא מאוד פסיבית לאורך כל הסרט עד הנקודה הזאת, וזה מאפיין לא טוב לדמות ראשית. הרגשתי שיותר ניסו לעשות את זה מגניב מאשר שהשקיעו במתח אמיתי, ולא כ”כ קניתי את זה. וגם ראיתי אחרי זה איזה סרטון שמראה את כל הרמזים שמסתתרים לאורך הסרט, אבל זה לא שינה לי במיוחד. סינמטית זה סרט מעניין, הוא עשוי טוב, הארט מגניב ותנועות מצלמה מעניינות. יש כמה סצנות באמת מפחידות דוגמת הטריפ הרע שיש לה בהתחלה וסצנת הרצח של הבחור שמנסה לצלם את התנ”ך של הכת, אבל למרות זאת רציתי שהסרט יהיה הרבה יותר מתוחכם. הוא לא סחף אותי והנושא לא מספיק בלט החוצה.

תעלת בלאומליך – מדהים איך סרט מלפני 60 שנה מרגיש כ”כ רלוונטי. זה סרט על איש משוגע שבורח מבית משוגעים, גונב פטיש אוויר ומתחיל לחפור באמצע רחוב אלנבי בת”א. במקום להגיד לו להפסיק, אף אחד לרגע לא מפקפק במה שהוא עושה, כולל המשטרה, חברי המועצה העירונית וראש העיר, וכך הסיטואציה הולכת ומידרדרת. הסרט מצחיק והזוי, ומציג בצורה נהדרת את האטימות והאבסורדיות בעולם הפוליטיקה (ספציפית שם זה המוניציפלית, אבל זה נכון כלפי כל סוג של פוליטיקה). ראש העיר וחברי המועצה מנסים לגרוף הון פוליטי מהמצב בלי לחשוב רגע ולהבין שלא מדובר בתוכנית חדשה לשיפור פני העיר, אלא סתם באיזה נאטקייס שחופר בכביש, ואפילו כשהאמת נחשפת, זה כבר לא משנה לאף אחד כי כבר יש תעלה עם מים באמצע תל אביב וכולם שמחים, חוץ מסגן ראש אגף הדרכים יחזקאל ציגלר, היחיד שגילה מה קרה ואף אחד לא מאמין לו. בסוף שולחים אותו לבית משוגעים כמו מעין סגירת מעגל – עובד העירייה הישר נשלח למוסד לחולי נפש בזמן שהמשוגע עם הפטיש אוויר נהיה מהנדס עירוני. ובעצם, כנראה שזהו הסוף ההגיוני במציאות שבה האמת לא משנה וכולם מתנהגים כמו מטורפים.

יש קצת גזענות של סוף שנות ה-60 בסרט, וגם סקסיזם איך לא. מבאס. כן ממש התרשמתי מאיך שצילמו את זה, זה נראה ממש אמין, כל אתר החפירות וגם התעלה המלאה במים בסוף. יש הרבה סצנות סלפסטיקס תיאטרליות, כולל מונטאז’ ארוך ביותר של שעת תה, והדגמה מוסיקלית של רעשי החפירות דמוית תרגיל ‘מכונה’, שעושים דיירי הרחוב בפני מפקד המשטרה. איכשהו זה התאים לאווירת הסרט והיה חמוד ולא מעייף. השחקן שמשחק את המשוגע אמר רק מילה אחת: “בלאומליך”. קורע. בגדול – סרט טוב שהוא מדריך טוב למה לא לעשות בשלטון המקומי.

אנקאנטו – וואו. בכי. לא ראיתי את זה בא מודה. כל הסרט חשבתי שיש לה כח על שהיא פשוט לא מודעת אליו ועוד שנייה נגלה אותו. חשבתי שאולי היא תוכל להפוך לבלתי נראית כמו הדלת שלה שנעלמה – לא ניחשתי שהדלת שלה היא בעצם הדלת של הבית כולו ושהכח שלה הוא שהיא מה שהופך את הבית הזה ללא מושלם. היא הפגם שמאפשר לכל הקסם להתקיים. הכח שלה הוא שהיא היחידה ש-100% אנושית. המסר של הסרט כנראה מובן לכולם אבל אני אחזור עליו כי זה מסר נהדר – אין שום דבר בעולם שהוא באמת באמת מושלם, ודברים שמנסים להיות מושלמים לא מחזיקים לאורך זמן. עדיף לקבל את זה שהעולם שבור ואנחנו שבורים במקום להדחיק את זה. אנחנו תמיד מרגישים שאנחנו חייבים להיות מושלמים, ואם ניכשל במשהו או נתעצבן, או נגיד משהו לא במקום או נראה חולשה, אז כולם יעזבו אותנו ונישאר לבד לנצח, ולכן אנחנו מוציאים החוצה רק את ה”מתנות” שלנו. את הכשרונות, השמחה, הידע שלנו. אבל כמו שאומרים בסרט – אנחנו לא מקבלים זכות קיום רק בגלל המתנות שלנו, אנחנו סבבה גם פשוט כמו שאנחנו באמת. עם העצב, הכאב, הדברים שאנחנו גרועים בהם והדברים שאנחנו לא מבינים. אנושיים, כמו מירבל. זה קיטשי רצח אבל זה עבד עליי לחלוטין, מודה! בקיצור התחברתי. הסרט היה לא צפוי שזה מרענן ביחס לדיסני, היו רגעים מצחיקים, השירים היו סבבה (לא הפילו אותי מהרגליים אבל בהחלט כיפיים) והדמויות חמודות. התרגשתי ממש. מ’אנקנטו!

לבסוף – איך הסרטים קשורים? ובכן, שלושתם עוסקים בגבול הדק שבין מציאות להזייה, ובשייכות. בכולם העולם מוצג כדבר לא הגיוני, לא מציאותי ולא נוח, ובכל אחד הדמות המרכזית מוצגת כדמות השפויה היחידה, ומוצאת את מקומה ביחס לעולם הזה. במידסומר היא נשאבת לכת שנראית מטורפת כלפי חוץ אבל דרך עיניה היא יותר הגיונית מהמציאות, בתעלת בלאומליך האיש השפוי היחיד נפלט החוצה מהחברה והמשוגע מוצא את מקומו בעולם ההזוי. באנקאנטו, הגיבורה היא היחידה ש”רגילה” ומחוברת למציאות בתוך עולם של קסם, אבל היא המפתח לקיום המציאות של העולם הזה. בלעדיה, הוא יתפרק.

זהו להפעם. תודה לכל הקוראים הנאמנים שעוקבים כבר שנה, וגם למי שהצטרפו לאורך הדרך 🙂 בפעם הבאה אצפה ב: חתונתה של מיוריאל, סדנה לעצבים, בירדמן. נתראה!