וולקאם באק. זהו טור מספר 18 בנושא סרטי חובה שעוד לא ראיתי. הטור הגיע לגיל הבגרות! ועכשיו הוא יכול להיכנס לברים גרועים ולהפסיק לבקש ממבוגרים זרים שיקנו לו סיגריות. מזל טוב וגיוס קל בהחלט. הפעם צפיתי בשלושה סרטים שבאופן מוזר במרכז כל אחד מהם עומד גיבור עם טראומה שלא מתקשר עם המציאות. והם: פוקימון 1, היא, ורמבו 1 (משחק הדמים). סרטים שונים אך גם דומים. קשה להגיד איזה מהם הכי אהבתי. אבל ניסיתי:

1. פוקימון 1
2. היא
3. רמבו 1 (משחק הדמים)

אין לי מה להגיד זאת שלישייה מאוד מוזרה. חיבבתי את שלושתם אבל גם לא יצאתי מגידרי. היו לי הרבה מחשבות ואני כמובן אפרט לכם את כולן:

פוקימון 1 – אוקיי. דבר ראשון שיר הנושא המחודש בביצועו האייקוני של מומי לוי קנה אותי. דבר שני אני מאוד מחבבת את פוקימון כקונספט אבל יש לציין שאני למעשה ילדת דיג’ימון. ואני תומכת בדיג’ימון. תחשבו על זה, זה הרבה יותר נחמד להתחבר ולטייל עם מפלצת חמודה אחת ובסוף להתאחד איתה לייצור דיגיטלי, מאשר לכלוא המון מפלצות חמודות בתוך כדורים ולהכריח אותן לעשות קרבות אחת עם השנייה, לא? לא משנה זה דיון ליום אחר. דבר שלישי אמאלההה איזה סרט מפחיד! מה זה? ההתחלה פחד אלוהים ולא הולמת לילדים בשום אופן, היו לי צמרמורות בכל הגוף. מיוטו המסכן מתעורר לחיים ישר אל תוך משבר אקזיסטנציאליסטי חמור ובצדק, ויש לו את הקול הקריפי של כל הרשעים של כל סרטי דיסני ביחד. ואז הוא מפוצץ את המעבדה ובצדק, כי ג’ובאני הוא סייקו שמנסה לנצל אותו ולהפוך אותו לשפן ניסויים.

אחרי שכל זה קורה אנחנו עוברים לחבורה הרגילה; אש הוא כרגיל קצת בלתי, ברוק מוזר וחרמן, מיסטי בסדר ודרגונייט מחלטר בתור דוור. מאוד אהבתי כאן את צוות רוקט המצחיקים וכמובן מיאו שהוא הדמות הכי רילייטבל בכל הסרט ועל כן נסלח לו על זה שהוא חתול. בגדול אהבתי את העלילה. מיוטו עושה לחברו מה ששנוא עליו בגלל הפוסט טראומה שיש לו מבני האדם שעשו בו ניסויים. הוא רוצה לחטוף את כל הפוקימונים כדי לשבט אותם כי הוא לא מאמין שהפוקימונים ובני האדם יכולים להיות חברים באמת (ותכלס יש בזה משהו…), ואז כולם נלחמים אחד בשני למרות שהם שכפולים אחד של השני ואין ביניהם בעצם שום הבדל. פואטי משהו.

בסוף הסרט הופך למעין דרמת אנימה טורקית סוחטת רגשות שאני לא בטוחה מה אני מרגישה כלפיה וכולם בוכים. קצת תמוה אבל זה מטאפורה נחמדה שהכאב והדמעות של כולם מרפאות את אש ועושות שלום. איזה שמאלנים. כן קצת היה לי חבל שאחרי זה מיוטו פשוט אמר במילים את המסר של הסרט, כאילו, יחסית הבנו את זה אתה לא צריך להגיד “עכשיו אני מבין שלא משנה איך נולדת, משנה רק מה אתה עושה עם החיים שלך”. אבל לא נורא, נייחס את זה לקיטשיות של שנות ה-90. סך הכל אני מתחברת למשברים אקזיסטנציאליסטים ולשמאל. חיבבתי.

היא – וואו איזה סרט של היפסטרים. בגדים של היפסטרים, ארט יפה וצבעים של היפסטרים ושיר נושא עם יוקלייליי של היפסטרים מתים. אני אגיד שהסרט קצת עיצבן אותי. זה כאילו סרט על פרידה והישתנות ועל זה שאנשים מתפתחים החוצה אחד מהשני, אבל זה תכלס קצת מוזר לספר סיפור על הנושא הזה דרך התאהבות במערכת הפעלה. מה הקשר? ועוד במיוחד אם לא מתייחסים לזה שהיא מערכת הפעלה עם אינטליגנציה מלאכותית, שזה דבר די מורכב שלא הייתה עליו שום אמירה. היא מתגלמת בסרט כאילו היא אישה רגילה, אבל היא לא, היא בעצם פיקציה שמתוכנתת להתפתח לפי העדפותיו של התיאודור הזה. והוא מתאהב בה בקטע די נרקיסיסטי היות והיא מבוססת על האישיות שלו. הוא בעצם מתאהב בעצמו.

פעם קראתי איפשהו על תבנית של דמות שחוזרת על עצמה בסרטים שנקראת “נולדה סקסית אתמול” (Born sexy yesterday). זאת דמות שטוחה של מישהי שיש לה את הגוף של אישה בוגרת, אבל בגלל כל מיני סיבות משתנות, היא חדשה על כדור הארץ ולא יודעת כלום על החיים או על העולם, מה שמייצר לה תודעה של ילדה קטנה. הדמות היא לרוב בעלת יכולות על-אנושיות מיוחדות והיא כמעט תמיד מושא אהבתו של גיבור הסרט – גבר בודד שלא מוצא את עצמו עם נשים רגילות, ובדרך כלל הדבר העיקרי שהוא מביא למערכת היחסים עם הילדה-אישה הזו, זה את הידע שלו על מה זה אומר לחיות כבן אנוש. הוא מלמד אותה איך עושים את זה, והיא, למרות שהיא יותר חכמה ומפותחת ממנו, מתאהבת בו בגלל זה. ובכן חברות, מדובר פה בדיוק בזה. סמנת’ה התוכנה שאמנם אין לה גוף אבל יש לה קול של אישה בוגרת, מנהלת מערכת יחסים עם בן אנוש שמה שמיוחד בו זה זה שהוא בן אנוש, ויש לה כוח על-אנושי שכמעט בשום שלב לא מפרטים לנו על המורכבות שלו מעבר לעיניים של תיאודור. וחבל. זה יכל להיות מעניין.

כן רואים מכל מיני זוויות בסרט מה אנשים מצפים ממערכות יחסים. ואיך בעלנות, נרקיסיזם וקיבעון הורסים קשרים. אבל זה לא מספיק בלט לי. והסוף היה קצת מאכזב.. היה נרמול לא ממש נורמלי של הקשר המוזר שלהם. ואז היא פשוט עזבה אותו והוא היה נורא פאסיבי לגבי זה, ואני מנחשת שהמסר זה שהוא כאילו הבין שכמו שהמערכת הפעלה גדלה מעבר לגבולות החומר אז גם הוא וגרושתו גדלו אחד מעבר לשני והוא כותב לה מכתב. זה קצת קלוש ולא מובן מספיק חייבת להגיד. לסיכום, אני מניחה שלא הרבה תופסים אותו ככה אבל אני חוויתי את זה כסרט על נרקיסיסט. הוא לא יכל להכיל את זה שאשתו לשעבר נהייתה שונה ממנו ואז הוא מתאהב במערכת הפעלה שמבוססת על האישיות שלו.

רמבו 1 (משחק הדמים) – טוב מה. עד מתי סרטים על וייטנאם איזה דיכאון באלוהים. אני לא בטוחה שהבנתי את הסרט. כל ה-20 דקות הראשונות לא הבנתי מה קורה ואיך הגענו לכאן. מי זה? למה הוא לא מוציא מילה מהפה? למה השוטר נטפל אליו? בשלב מסוים הבנתי שאוקיי, לא הולך לקרות עוד כלום, זה העלילה של הסרט. מרדף שמראה כמה רמבו הוא חיה ואיך הוא מכין לעצמו נשקים ותופר לעצמו פצעים ותולש מעצמו חולדות ושורד. זה היה מעניין לעיתים לראות איך הוא מערים על השוטרים ואיך כל כוחות הימ”מ בפלנטה לא מצליחים להתמודד מולו כי הוא סופר לוחם קומנדו דפוק כזה, אבל זה כדור שלג שהחמיר קצת בקטע קיצוני, לא? כאילו רציתי שהוא שנייה יסביר להם שהוא גיבור מלחמה ואז הכל היה נמנע. הרגיש לי שהוא נקלע לסיטואציה אבל הוא יכל למנוע אותה, וזה הציק לי.

בכל מקרה, כשמבינים שהוא היה במלחמה אז ההשתלשלות כן מקבלת איזה נופך אחר כי הוא כאילו הפך לאיזה מכונת הישרדות ולחימה פסיכית שהייתה ממש טובה למלחמת וייטנאם, אבל אף אחד לא יכול להתמודד איתה בעולם הנורמלי. זה נופך טוב, אבל הוא נשאר די סטטי ולא כ”כ מתקדם לשום מקום. הפאנץ’ מגיע בסוף כשהוא פורץ בבכי מול הקולונל ודופק מונולוג על הטראומה שלו עם יותר מילים ממה שהוא אמר בכל שאר הסרט ביחד. מה נאמר, הבנתי שזה סרט על פוסט טראומה ועל איך שהתייחסו ליוצאי מלחמת וייטנאם בחיים האזרחיים, אבל מרגיש לי שלא קיבלתי מספיק מידע. היה הרבה “רמבו הגבר” ומעט “רמבו הפוסט טראומתי”. כלומר היה תוכן, שזה יותר ממה שאפשר להגיד על סרטים אחרים בז’אנר, אבל היה מעט מדי, וזה קצת הרגיש כאילו הלבישו את התמה הזאת בכוח על סרט אקשן.

ובזה נסתכמו דעותיי להפעם! ‘היא’ ו’רמבו’ בהחלט היו צמודים, בסוף בחרתי את ‘היא’ כמקום שני כי יש יותר סיכוי שהייתי רואה את זה שוב. והנה כמה עובדות בונוס פיקנטיות שקשורות לטור הזה:

• פוקימון 1 כמעט בלתי ניתן להשגה בדיבוב לעברית. חיפשתי אותו במשך זמן מאוד ממושך עד שבסוף מצאתי אותו בפינה אפלה במחשכי המשרתת.
• בסרט ‘היא’, במקור מישהי אחרת דיבבה את מערכת ההפעלה סמנת’ה, והחליפו אותה בסקרלט ג’והנסון ברגע האחרון בפוסט פרודקשן! אאוץ’.
• דוגמא טובה לדמות שהיא Born sexy yesterday יש בסרט האלמנט החמישי. תקראו על זה, מומלץ.

זהו. תודה מקרב לב שקראתן וקראתם. בפעם הבאה אצפה ב: מידסומר, אנקנטו ותעלת בלאומליך. נתראה.