הלו הלו הלו. ברוכים הבאים לטור #17 על סרטי חובה. ינואר נגמר, תודה לאל. לא יודעת איך לתאר את התקופה. יש מלא הפגנות וגשם ומסתבר שאני מוקפת באנשים שהם מזל דלי (אתם יודעים מי אתם ואל תתחילו). בקיצור, חיים. אבל לא משנה! נתעלם מהפתיחה המבולבלת הזאת וניגש לעניינו. הפעם צפיתי בשלושת הסרטים: נשים קטנות (2019), המוהיקני האחרון ומלתעות. גם את השלישייה הזאת, בדומה לתקופה, אני לא סגורה על איך לתאר. נעשה את זה אחד אחד כמו תמיד, אך לפני זה נדרג:

1. נשים קטנות
2. מלתעות
3. המוהיקני האחרון (או: מה זה החרא הזה)

ניסיתי לחפש, אבל וואלה אין כל כך קשר בין הסרטים האלה. הקשר היחיד שמצאתי יעשה לכם ספוילר רוחבי על כולם, אז נחסוך. ובכן, נתחיל מהסוף העגום ונטפס:

המוהיקני האחרון – טוב, דניאל די לואיס הוא שחקן הרבה יותר מדי טוב בשביל הסרט הזה. מה זה? כולם אמרו לי שזה סרט מעולה ופשוט סיימתי אותו זועמת כי מדובר בכלום ושום דבר. כמות הדקות שמתבזבזות על מונטאז’ים של אנשים רצים והולכים בטבע על חשבון תוכן ועלילה זה ברמת פשע. והבנו אוקיי אתם יודעים לעשות אפקט של פיצוץ, אבל למה צריך לראות את זה 12 פעם מ-17 זוויות שונות כל פעם שיש סצנת קרב? ויותר קריטי מכך – למה לאף אחת מהדמויות אין אופי? הגעתי לסצנה האחרונה ואשכרה לא היה אכפת לי מאף אחת מהן. וזה לא משנה כמה מוסיקה “אפית” שמו לי ברקע, זה לא שיפר את הסיטואציה.

היחיד שאיכשהו הבנתי את האישיות שלו זה “מגואה” הזה שרצה לרצוח את שתי הבחורות האנגליות כי הוא שונא את אבא שלהן. לא הבנתי על סמך מה דניאל די לואיס והזאתי מתאהבים אחד בשנייה, ועוד ברמה שהוא תוך יומיים מוכן למות בשבילה? מדוע ולמה? ומה זה הסיפור המונפץ הזה שהוא ילד לבן שאומץ ע”י המוהיקנים? מה הוא טרזן? למה לא לעשות שהוא יהיה אשכרה מוהיקני, או לפחות לבנות לו איזו סיפור עם עומק? וגם הקטע בסוף שהם לוקחים את הקצין הבריטי ומקריבים אותו במקום הבחורה – אין בזה שום הגיון כי הם רוצים לנקום באבא שלה, לא סתם להרוג מישהו לבן אקראי. בקיצור מה נגיד, לסרט ליטרלי קוראים ‘המוהיקני האחרון’ ולא למדתי שום דבר על מוהיקנים כי התעסקו במשך כולו בסיפור אהבה חלול ומטופש שלא מעניין אף אחד. חבל, זה יכל ללכת לכ”כ הרבה כיוונים אחרים.. ואני בספק שהספר שעליו הסרט מבוסס הוא כזה שטוח. פשוט מגוחך. תסריט עצל. באסה של סרט.

מלתעות – וואי וואי. היה קשה, אבל גם סוג של מעניין. זו בחירה קצת מוזרה לעשות סרט אימה על כריש, לא? זה כאילו לא מספיק מפחיד. זאת חיה שחיה בטבע, שהיא מסוכנת אמנם, אבל היא מתנהגת כמו עצמה, רוצה לחיות ולאכול. זה לא שהיא איזה רוצחת מתועבת או בעלת אופי מרושע טהור. יש דברים הרבה יותר מפחידים או מעוותים בעולם. מנגד – הסרט כן איכשהו מצליח להפתיע ולייצר מתח. הוא מאוד ארוך, וכל החצי וקצת הראשון שלו מתעסק בנסיונות השכנוע של שלושת הדמויות הראשיות (שריף, ביולוג ימי, ודייג פוסט טראומטי שממש ממש שונא כרישים) שמפצירים בראש העיר לסגור את החוף בגלל הכריש הענק במים שצריך להרוג אותו, אבל הוא לא מסכים לשמוע להם כי הוא רוצה להרוויח כסף מהתיירים שבאים להתרחץ. אין ממש אקשן כל החלק הזה של הסרט, הוא מתובל מידי פעם ברגעים מאוד גרפיים ומעוררי תגובה של אנשים שנהרגים על ידי הכריש, אבל רובו מוקדש ללספר לנו על שחצנותו של ראש העיר והאטימות שלו. היה לי קשה לצלוח אותו, מודה.

ה-45 דקות שבאות אח”כ הן מסע הציד של שלושת הגיבורים בסירה מתפרקת מול הכריש העצום, שבו יש יותר מתח ואקשן. ומלא דם. אהבתי את הריאליסטיות של הכריש, די מרשים. וגם את העניין שכל מי שמתגרה ביהירות מול הטבע בסוף מקבל עונש. הדמויות היו מפורטות ומורכבות ועם זאת קצת קריקטוריסטיות, הדייג היה קצת טו מאץ’ בשבילי. הפסקול טוב. באופן כללי לא נפלתי מהכיסא, אבל גם לא נרדמתי עליו. וצחוק בצד, כל פעם מפתיע אותי מחדש המגוון של סטיבן שפילברג, איזה מן בנאדם עושה גם את אי.טי, גם את רשימת שינדלר וגם את זה?

נשים קטנות (2019) – מציינת מראש שלא צפיתי באף גרסא חוץ מזאת ולא קראתי את הספר ואני כותבת על הסרט בפני עצמו בלבד. תקראו לי בת אבל וואו. אהבתי ממש. קודם כל מתאים מאוד לגרטה גרווינג עלילת התבגרות כאוטית ורומנטית של נשים. שידוך מושלם של תוכן ובמאית. דבר שני, הדמויות נהדרות. למרות שהן עושות מגוון דברים מתסכלים וקשים לאורך הסרט – אפשר להבין את כולן ולאהוב את כולן. מיותר לציין שחוויתי הזדהות מאוד גבוהה עם הדמות הראשית ג’ו, שהגיעה לשיא במונולוג שלה לקראת הסוף שבו היא מדברת על המחיר שהיא משלמת על להיות כל כך חריגה כאישה שלא מעניין אותה רומנטיקה נישואין ומשפחה. יש לה שאיפות אחרות, גדולות יותר, לעצמה וזה מותיר אותה בודדה בדרכה עד כדי כך שאחרי כל המאבקים היא שוקלת ומוכנה פשוט להתחתן ולהתמזג. החלק שבא אח”כ על ההחמצה של מה שהיה ולא היה אהבת נעוריה פשוט קורע לב וסוחט דמעות.

הסרט כולו עשוי מעולה בעיני. הוא לא נדוש ויש בו רומנטיקה אבל גם כאב וצער, הדיכוטומיה בין העלילה שקורית בזמן הנעורים שכולה זהובה ומגושמת לעומת העלילה שקורית בהווה שהיא קודרת ואפורה, הרגשות וההתפתחויות בסיפור שמתגלות ברמזים קטנים ובפרטים מתחת לפני השטח. זה מוצג לנו כמעט כמו סרט דוקומנטרי מבולגן-מסודר, ממש אהבתי את האסתטיקה הזאת. הסוף מוגש לנו כביקורת אני מניחה על הסוף של הספר שלא מתאים לעלילה אך כן לתקופה. והתמות שבהן עוסק הסרט: חריגה מהנורמה, נשיות מורכבת, החמצה והתבגרות, מאוד מעניינות ונוגעות בי. וכמובן גם קריאת התיגר על מוסד הנישואים כסחר בנשים. במילה אחת – מרגש.

זהו! תודה שהצטרפתן לעוד פרק במסע האינסופי הזה. אם קראתם תנו איזה לייק שאדע שאתם חיים, ואשמח לשמוע דעות טענות והערות בתגובות! בפעם הבאה אצפה ב: היא, רמבו (משחק הדמים), פוקימון 1. זאת שלישייה מוזרה אני כבר מרגישה את זה, אבל מצפה. יאללה נקבל בברכה את חודש פברואר ונתראה בפעם הבאה!