היי, אנחנו בשנה אזרחית חדשה וזה הוא טור מספר 16 על סרטי חובה שאני צופה בהם לראשונה. התחלנו את 2023 ואני שואלת – באיזה קטע זאת השנה עכשיו? אישית עוד לא התגברתי על 2020. האם אנחנו ככדור הארץ באמת הולכים להדחיק את כל מה שקרה לנו פשוט? נראה שזה המצב. אבל! אם אתם במצב דומה לשלי, ברוכות הבאות לרבע שעה של נחת, כי מה שיפה בסרטי החובה זה שהם מכל הזמנים והם נשארים איתנו. אז תישענו אחורה וקחו לכם פסק זמן. עליי.

הפעם צפיתי בשלישייה: דה וירג’ין סוויסיידז (או בתרגום העלוב: חמש ילדות יפות), ג’וקר, וספיידרמן: מימד העכביש. שלישייה של סרטים ממש טובים יש לציין ולהדגיש! ובאופן לא מקרי אלא לחלוטין סובייקטיבי, הם שלושתם היו קשורים בצורות שונות לתחושת המאבק היום יומי, הקושי בלא להתייאש מהחיים וההתמודדות עם מה שהעתיד צופן. אהבתי את שלושתם ודירגתי אותם באופן ממש צמוד ככה:

1. ג’וקר
2. דה וירג’ין סוויסיידז
3. ספיידרמן: מימד העכביש

דה וירג’ין סוויסיידז – איזה כיף זה טרגדיות בפרברים אה? סתם. הסרט מתמקד ב-5 אחיות מתבגרות בלונדיניות שהן כביכול מושלמות, אבל לאורך העלילה שנגלית לנו דרך עיניהם של חבורת בנים חסרי עמוד שדרה מבית הספר שלהן, אנחנו מבינים שהכל רחוק מלהיות מושלם. זה מתחיל בזה שמספרים לנו בתחילת הסרט שהן כולן הולכות להתאבד ואנחנו לא מבינים למה, ואז זה הולך ומתבהר.

יש כמה רבדים בתוך הסרט, כולם מלנכוליים וטראגיים. הראשי מביניהם – אף אחד לא מבין את חמשת האחיות האלה. לכל אורך הסרט רואים שקשה להן, אבל במקום לעזור להן, הבנים מסביבן מתייחסים אליהן כמו איזה יצור מיסטי. הם מפחדים מהן. הם מרותקים מהקיום שלהן אבל אף אחד מהם לא מסוגל לנהל איתן שיחה אחת שלמה. לא מתייחסים אליהן כבנות אדם בכלל, למרות שהן כן. אנחנו רואים שהן עושות כל הזמן דברים רגילים שבנות מתבגרות עושות, אבל זה לא מנצח את איך שהסביבה שלהן החליטה שהן צריכות להיות.

ססיליה היא הראשונה שרואה איך הכל רקוב. היא מדברת על צפרדעים שנכחדות ועל זה שאין עתיד, אבל אף אחד לא מתייחס אליה ברצינות ואחרי נסיון ההתאבדות הראשון שלה שולחים אותה לפסיכולוג שלא מבין אותה ומסתירים לה את התחבושות עם צמידים מודבקים בסלוטייפ. היא רואה במסיבה איך צוחקים על הילד האוטיסט וכמה הכל מזויף ואז היא מתאבדת והפעם גם מצליחה.

לקס, האחות השנייה בתור, מציגה יפה את מלכוד הבתולה-זונה. או שמתייחסים אליה כבתולה או כזונה, אבל אף פעם לא כבנאדם שלם. וברגע שהיא מתגלה לעיני כל כאדם שלם, סוגרים אותה ואת כל האחיות שלה בבית לנצח. אנחנו לא רואים הרבה על שלושת האחיות האחרות וחבל (ניכר שהבמאית חוותה איזה קראש אינטנסיבי על קירסטין דאנסט), אבל זה ברור שכולן חייבות להישאר טהורות בכל מחיר, גם בעיני הילדים הקריפיים שצופים בהן וגם בעיני ההורים שלהן שמייצגים איזו נצרות שמרנית קיצונית. כל זה בסוף מביא אותן לכדי התאבדות. ואיזו ברירה יש להן? כשלהתבגר ולהיטמא זו לא אופציה, אז נשאר להתאבד ולהישאר טהורות לנצח.

יש תחושה לכל אורך הסרט של משהו רעיל שהולך ומזהם את הכל, אבל מדחיקים אותו. גם לקראת הסוף, באים לכרות את העץ הגדול שעליו מוטבעת היד של ססיליה כי הוא נרקב ומרקיב את התפאורה של הפרבר המושלם, למרות שידוע שגם ככה כל העצים יירקבו וזה לא משנה. כורתים אותו בשם ההדחקה, כמו שמדחיקים את המוות שלה ושלהן. ואף אחד לא יכל לעזור להן כי אף אחד לא טרח להכיר אותן. הסרט מתעסק בצורה מעניינת במבט הגברי, נשיות, נצרות ומשבר האקלים. מעבר לכך, הוא ממש יפה ויזואלית ויש ניגוד מעניין בין מזג אוויר זהוב וקיצי לאווירה מלנכולית ששוררת לכל אורכו. יש תחושת מתח למרות שלא קורה הרבה בעלילה, ולמרות שהסוף ידוע מראש, זה היה מפתיע כשזה קרה. בקיצור – סרט מאוד מעניין ומסתורי. אהבתי.

גו’קר – וואו איזה סרט. לא עד הסוף סגורה על האם זה סרט ששונא עניים או אוהב עניים אבל בכל מקרה הולך לצאת ממני פה כל הסוציאליזם אז אם אתם לא חובבי הז’אנר, מוזמנים לדלג.

נתחיל בזה שאני לחלוטין, במאה אחוז, ללא כל צל של ספק בצד של הג’וקר. אני בכל דיון תמיד אהיה הראשונה שאומרת שבאטמן הוא לא גיבור על, הוא סתם עשיר. כן, אני מאלה. אבל די נו בואו נגיד את האמת, הוא רוצה להיות גיבור על? אז אולי במקום לקנות לעצמו מכוניות מוגזמות וצעצועים מגניבים הוא יכל נגיד להשקיע את כל הכסף הזה ברווחה של העיר המסריחה הזאת שהוא גר בה. בחינוך נגיד, בשירותים סוציאליים, בתשתיות אולי.. זה מה שגיבור על היה עושה. אבל לא, במקום זה ברוס ויין שלנו משקיע בדברים כמו פנס עצום מימדים שמשדר את הלוגו שלו לשמיים. חשוב. חוץ מזה, הדמות הזו של הבחור החתיך העשיר והמושלם שמציל את כולם ומשיג את הבחורה כבר לא עובדת על אף אחד. אנחנו רוצים לראות בן אדם עם אופי, שדומה לנו, אז למי אכפת מבאטמן.

אבל בכל מקרה, לגבי הסרט עצמו – סרט מעולה על פער מעמדות, התמודדות נפש וחוסר אונים. לא מבינה איך אפשר שלא להזדהות עם הג’וקר. בסדר, ברור שלרצוח בדם קר זה נורא ואיום, ואני חד משמעית נגד ועל זה הוא צריך להיכלא לעד. אבל סוד קטן – גם לבטל שירות ציבורי למתמודדי נפש (כמו שאבא של באטמן עושה בסרט) זה נורא ואיום. גם לאנוס מישהי ברכבת התחתית (כמו שהעובדים של אבא של באטמן עומדים לעשות) – זה נורא ואיום ואפילו שווה ערך לרצח בדם קר.

נכון, הג’וקר עושה כמה בחירות לא טובות, אבל בסוף הווילאן העיקרי כאן הוא אבא של באטמן, שליטרלי מחטיף לו אגרוף בפנים כשהוא בא לספר לו שהוא הבן שלו. באופן כללי הסצנה הזאת שבה הג’וקר נכנס לאירוע המפונפן בזמן שיש הפגנות נוראיות בחוץ היא לגמרי סצנת מפתח. הוא כמו טיפה קטנה מהעולם האמיתי המזוהם והעלוב שזולגת לתוך העולם המקביל הנקי והנוצץ של העשירים. כל פעם שהוא מנסה לחדור לעולם הזה מעיפים אותו החוצה בלעג ובאלימות נוראית, אז בסוף הוא נכנס אליו בכח.

כל הסרט מראים לנו מה העשירים חושבים על העניים; הם עצלנים, משוגעים, אשמים במצב שלהם, ליצנים. אז בסוף מגיע אחד הליצנים ורוצח לעיני כולם את אחד העשירים ששם אותו ללעג בלי סיבה מוצדקת. תיראו מופתעים. קשה להגיד שהג’וקר הוא זה שממש רשע בסיטואציה. אם הוא מייצג את מתמודדי הנפש העניים שבאים ליצור כאוס בעולם שמנוהל ע”י ההון – וואלה לא יכולה להגיד שאני מאה אחוז נגד. מנותקים נמאסתם. גורם נוסף שעושה את הדמות הזאת לבלתי נשכחת הוא כמובן חואקין פיניקס בתצוגת משחק מפוארת שמזניקה את הסרט כמה רמות למעלה, ולמרות שהוא קלירלי מבוגר מדי לתפקיד נסלח לו. בסך הכל סרט חזק מאוד.

ספיידרמן: מימד העכביש – אוקיי, חייבת להודות שקצת נמאס לי ממארוול בימינו, אבל תמיד יש לי פינה חמה בלב לספיידרמן. הוא ללא ספק גיבור העל האהוב עליי. ולמה? קודם כל, בניגוד לבאטמן, הוא באמת גיבור על. דבר שני, והסיבה שבגללה הוא הכי טוב, זה כמובן העובדה שהוא פשוט ילד רגיל שבמקרה קיבל כוחות על והוא משתמש בהם לטובה. זה הקטע שלו. הוא לא הנבחר, והוא לא אל נורדי או סוכן חשאי או איש עסקים מפורסם, הוא סתם בחור. ובסרט הזה יש 6 ממנו! נהדר.

הראשי מביניהם (מיילס) מגלם את המהות של ספיידרמן באופן הכי מדויק אולי מכל הסרטים אי פעם לדעתי. הוא ילד מברוקלין שאוהב לעשות גרפיטי ואת צ’אנס דה ראפר. יש יותר בגובה העיניים מזה? כנראה שלא. מעבר לכך, זה סרט חביב ומשעשע שויזואלית הוא מטורף. האנימציה הייתה מאוד מיוחדת ומגניבה, זה ממש היה כמו קומיקס שזז. וכשהספיידרמנים האחרים הגיעו מהמימדים השונים שבכל אחד יש סגנון אנימציה אחר זה בכלל היה אדיר (ניקולס קייג’ בתור ספיידרמן ממימד הפילם נואר – נקרעתי).

לגבי העלילה, זה היה מגניב שכל אחד מהספיידרמניםות התמודד עם תהליך וקונפליקט משל עצמו וכולם היו מאוד אנושיים כיאה לדמות. במיוחד הסיפור של ספיידרמן הגרוש והשחוק עם הכרס, זה קו עלילה ממש לא טריוויאלי לגיבור על והתחבר מצוין עם העלילה של מיילס. שניהם היו צריכים להתגבר על ייאוש ולא לוותר והאמת שבאופן כללי היה מוטיב של לבחור לחיות את החיים, אצל כמעט כל הדמויות כולל הרשע. חוץ מזה היו בסרט כמה טוויסטים שהצליחו להפתיע אותי, מלא רפרנסים שנונים, ומסר יפה שכל אחד יכול שרוצה ומוכן יכול ללבוש את המסכה. כל זה בתוספת ציטוט מרגש של סטן לי ז”ל באמצע הקרדיטים הפכו את זה לסרט מושלם לחובבי ספיידרמן. מאוד נהניתי.

ובכן לסיכום, בהחלט היו בסרטים האלו כמה זוויות על איך מתמודדים עם הייאוש והטראגיות של החיים. בסרט אחד בחרו להתאבד, בשני בחרו לרצוח ולייצר כאוס, ובשלישי בחרו לקבל את המכות ולעשות טוב. וואלה מעניין. מה דעתכן?

בפעם הבאה אצפה ב: נשים קטנות, המוהיקני האחרון, מלתעות. וכאן לצערי נגמרות 15 הדקות של נחת שלנו להפעם. אבל אל דאגה, הפעם הבאה תגיע בקרוב.