שלום לכולם ונר שמיני שמח, ומרי קריסמס וסנובם גודם, ומזל טוב לאוהדי ארגנטינה ולמסי. זהו טור #15 של סרטי חובה (*תשואות*)! הפעם צפיתי בשני סרטים מצוינים ואחד שהוא, איך נאמר, פחות. והם: 12 שנים של עבדות, הסודות, ונדודי שינה בסיאטל. רוצות לנחש מה הסרט הפחות? התשובה בדירוג לפניכן:

1. 12 שנים של עבדות
2. הסודות
74. נדודי שינה בסיאטל

יש לציין ש’הסודות’ קורה בתקופת חנוכה ו’נדודי שינה בסיאטל’ מתחיל בתקופת חג המולד – אז היה תזמון נחמד. מעבר לכך, היו לי דעות והנה הן:

12 שנים של עבדות – יש מצב שזה הסרט הכי קשה לצפייה שראיתי בחיי. מעבר לכך שהוא עוסק בעבדות בארה”ב שזה נושא אפל ביותר, וחוץ מהעלילה עצמה של הגיבור שהיא טראגית, משהו באיך שהסרט עשוי – בעריכה, בבימוי צילום ובהשקפה האומנותית – מייצר איזו מן תחושת ריקנות נוראית. כל הזמן אופפת אותו איזו אווירת ייאוש מאוד מאוד גדולה, וזה (לצערנו) מתאים בול לתמה של הסרט.

רוב הסצנות קורות באור יום והן הכי אכזריות שראיתי וארוכות נורא ובלי מוסיקת רקע בכלל, זה כאילו מפשיט אותן לכדי משהו היפר ריאליסטי ועצוב. כאילו את באמת נמצאת שם וצופה באיזה איש חלאה מצליף בשפחה שלו, או בעבד שחור קשור לעץ מהצוואר ומנסה להתייצב במשך הרבה מאוד זמן. הכל רע, הכל רע וסוגר עליך ואין לאן לברוח. אין מוצא, אין תקווה ואין משמעות. מאוד הזכיר לי בתחושות את אפוקליפסה עכשיו, אבל זה היה יותר ריאליסטי ולכן מעביר מאוד חזק את המסר שהדברים המזעזעים האלה קרו כחלק מהשגרה, באור יום, בלי הרמות גבה. בנוסף לזה, המשחק מעולה והעלילה מותחת. לסיכום – סרט משמעותי וטוב מאוד לדעתי.

הסודות – אוקיי שנייה. למה לא ידעתי על הסרט הזה עד עכשיו? איך זה לא סרט פולחן לסבי מיתולוגי? למה לא מקרינים את זה כל שנה בחנוכה בשפגאט? אולי כן מקרינים את זה ולא ידעתי? למה דווקא אבי נשר הוא זה שעשה אותו? מלא שאלות. בקיצור, מדובר בסרט מאוד לסבי. זה סיפור על נעמי (אניה בוקשטיין), בת של איזה רב חרדי גדול שרוצה להיות רבנית בעצמה, שהולכת למדרשה בצפת כדי ללמוד תורה כמו הבנים, שם היא פוגשת את מישל, בחורה צרפתייה חרדית מופרעת שמעשנת, את סיגי (דנה איבגי), חוזרת בשאלה ולא העיפרון הכי חד בקלמר, ואת שיינה שהיא הפליסיטס של החבורה והתפקיד שלה זה להיות “שמנה” ומצחיקה (בכל זאת, סרט מ-2007).

הרומן הלסבי הוא כמובן בין נעמי ומישל, שפוגשות איזו אישה צרפתייה תמוהה שגוססת ורוצה לבקש תיקון מאלוהים, ויחד הן בונות לה תיקון יהודי שמבוסס על התלמוד והמשנה ושכולל רצף של טקסי מכשפות יהודיים פגאניים. הן כמובן מתאהבות תוך כדי, ובין טבילות במקווה לריקודים סביב מדורות, הן מתמזמזות בין חבלי הכביסה שעפים ברוח עד הרגע שסיגי דופקת להן כוסבלוק של הגיהינום. איכשהו, לא יודעת איך, הצליחו בסרט הזה להפוך את התפאורה של מדרשה לבנות חרדיות בחורף בצפת (כן צפת) למקום מסתורי סקסי וסוער. מדובר בגאונות מסוימת. בנוסף, לא חושבת שאי פעם פגשתי סרט על חרדיות לסביות. יש עוד? תאירו את עיני.

הדמות של נעמי היא דמות ממש מעניינת לדעתי שעוברת תהליך מטורף. לקראת סוף הסרט, דווקא מישל שהיא הסוערת והפוחזת מביניהן, היא זאת שאוכלת סרטים על זה שהן מאוהבות, בעוד שנעמי, שהיא יותר שקטה ושמרנית כביכול, דווקא מודה בזה בפני עצמה ללא בושה, כי תכלס זה מותר על פי התורה, והיא אפילו מוכנה לוותר על הנישואים שלה ועל העתיד המבטיח שלה בשביל זה. נהדר. הסוף של הסרט נחמד אך חמצמץ אבי נשר סטייל, (אולי בגללו לא מקרינים אותו בשום מקום), המעברים בין הסצנות לעיתים קצת מקרטעים, אבל בסך הכל – סרט מצוין ולמיטב ידיעתי יחיד מסוגו.

נדודי שינה בסיאטל – טוב, אני חובבת מושבעת של קומדיות רומנטיות, תמיד הייתי ותמיד אהיה. אבל לצערי הסרט הזה סובל כמעט מכל החריקות האפשריות של הז’אנר. דבר ראשון, צחנה סקסיסטית מתונה עולה מהסרט לכל אורכו. החל בזה שיש מוטיב חוזר ומוזר שבו הגברים לועגים וצוחקים על כל הנשים בצורה מאוד מקטינה כי הן מתרגשות מהסרט ‘רומן בלתי נשכח’, דרך זה שהבחורה הראשונה שטום הנקס יוצא איתה מתוארת כ”צוחקת כמו צבוע” וכ-“hoe” כמו שהילד בן ה-8 קורא לה למרות שהיא לא עשתה שום דבר רע, וכלה בזה שלמג ראיין אין אישיות. מה שמוביל ישר לבעיה הגדולה השנייה – היא סטוקרית ברמות שאין לתאר. מה נסגר.

היא משתמשת בקשרים שלה כעיתונאית כדי לברר מה הכתובת והעבודה של טום הנקס ואז שולחת בלש שיצלם אותו בחשאי וישלח לה את התמונות? וואטדפאק? ואז היא נוסעת לצד השני של היבשת כדי להגיד לו שלום ולחזור. אמאלה. הכל כמובן תחת התירוץ של “הם נועדו זה לזו” ו”זה גורלם להיות ביחד”, שזו למעשה הבעיה האמיתית בסרט – התמה שלו. היא סטוקרית כי היא יודעת בתוך ליבה שהוא האחד למרות שהיא לא ראתה או תיקשרה איתו מעולם.

האמת שההתחלה של הסרט הייתה טובה ומבטיחה, אבל אז לא הגיע שום רגע שבו הם אשכרה מדברים אחד עם השנייה. זה סיפור אהבה של שני אנשים שאנחנו לא רואים אותם מחליפים אפילו מילה. הם נפגשים בפעם הראשונה רק בסוף, והסצנה הזאת היא פשוט קרינג’ רצח. לפי הסרט, למרות שהם לא מכירים בשום אופן, הם אמורים להתאהב ולדעת שהם מושלמים אחד בשביל השנייה כמו “קסם” ב”פעם הראשונה שהם מחזיקים ידיים”. נו באמת, אני בדרך כלל סאקרית של קיטש אבל אפילו בשבילי זה מוגזם. זה מסוג המסרים שחתונמי אח”כ עושים עליהם קופה. הם אוהדים את אותה קבוצה והיא יודעת לקלף תפוח כמוהו – זיווג נצחי! די נו, כדי להתאים אחת לשני צריך נגיד לנהל לפחות שיחה אחת חבר’ה.

עוד שאלות שעלו הן: למה הבן זוג של מג ראיין כל כך סבבה עם זה שהיא נפרדת ממנו בעיצומם של אירוסים? מה עם הבחורה שטום הנקס הבריז לה מהסופ”ש שהוא קבע איתה? מה הם יעשו עם זה שהם גרים בשני קצוות נפרדים של ארה”ב? אה שכחתי, הם מאוהבים על בסיס לחיצת יד וזה מנצח הכל. בקיצור, נכון, רוב הקומדיות הרומנטיות הם אידאליזציות של סיפורי אהבה לא ריאליסטיים, אבל הסרט הזה לוקח את זה הכי רחוק שראיתי. אפילו מקדש את המסר הבעייתי שלא צריך להכיר כדי להתאהב ושברגע שתמצאו את הנפש התאומה שלכם כל המערכת יחסים תסתדר כמו קסם, והפעם לא קניתי את זה.

ובכן, יופי! האמת שנהניתי מהסט הזה. הופתעתי לטובה וגם לרעה, מהם החיים ללא הפתעות?

יש להגיד שהסודות ו-12 שנים של עבדות היו ממש קרובים, מאוד התלבטתי במי לבחור למקום הראשון, והסודות איבד נקודות נטו על עניין הפליסיטס, אבל מאוד אהבתי את שניהם. בשבוע הבא אצפה ב: הג’וקר, דה ווירג’ין סווסיידז, וספיידרמן: מימד העכביש. מקווה שלא יהיה דיכאון יותר מדי. להתראות!