ובכן, חזרתי. כן. זהו טור #14 שלנו ובמסגרתו צפיתי ב: ראלף שובר את האינטרנט, טופ גאן ואקספרס של חצות. גילוי נאות – עשיתי טעות מרה והשארתי את אקספרס של חצות לסוף וזה עיכב אותי עוד יותר כי היה קצת קשה לגשת לצפות בו, אבל בסוף זה קרה והנה אנחנו כאן. ודירגתי אותם ככה:

1. ראלף שובר את האינטרנט
2. אקספרס של חצות
3. טופ גאן

והנה ההסברים:

ראלף שובר את האינטרנט – טוב זה פשוט סרט אדיר. קודם כל הקונפליקט מעולה: הרצון של ראלף לא להשתנות ולהיאחז באותה שגרה מול הרצון של ונלופי למצוא אתגרים חדשים ולהתפתח. דבר שני, כל הקונספט של איך שהאינטרנט מוצג כעיר אינסופית ומטורללת הוא פשוט גאוני. מנוע החיפוש הוא ספרן חביב וחטטן, הפופ-אפ הוא מוכר רחוב שרלטן שגר בחורבה (גורד!), הדארק-נט היא שכונה מפוקפקת שכולם בה מסתובבים עם תחפושת של דפדפן אינקוגניטו, הטוויטר הוא עץ עם מלא ציפורים כחולות שמצייצות את אותו סטטוס אחת אחרי השנייה. האיביי, היוטיוב, האינסטגרם ואפילו הפינטרסט הם כולם בנייני ענק שמעוצבים בדיוק כמו שהאפליקציות האלו היו נראות במציאות, וכמובן יש את סצנת הנסיכות שהיא סצנה מצוינת שבה דיסני קצת יורדים על עצמם בקטע די מגניב.

הסרט גדוש בפרטים ובניואנסים קטנים ומדויקים שפשוט ממש מוסיפים. אני חושבת שככה האינטרנט אולי היה נראה באידיאל. הלוואי והוא כולו היה כמו בסרט מלא בדמויות ידידותיות ומגניבות, לצערנו במציאות ברוב המקרים הוא רק רוצה לגרום לנו להתמכר ולשתות לנו את הדאטה כדי למכור אותה. אבל בכל אופן, לגבי הסרט – למרות שהוא כאילו אנימציה לילדים, זה סרט עם הרבה עומק והומור ואמירה על חברות והישתנות ועל לשחרר דברים בחיים. נהניתי מכל רגע. אם אתם הורים – תראו את זה עם הילדים שלכם דחוף. גורד!

אקספרס של חצות – וואי וואי וואי וואי מה זה חומות של תקווה פוגש את אפוקליפסה עכשיו פוגש את הדייט שתקע אותי? זה סיפור על בחור אמריקאי שניסה לקחת איתו מטורקיה שני קילו חשיש ונשפט למאסר עולם בכלא הטורקי. לא נעים. למה סרטים משנות ה-70 הם כאלה אינטנס? סרט טוב לא אשקר וקצת קשה לצפייה לרגעים. משחק טוב מאוד בעיקר של מקס האסיר הנרקומן עם החתול. וגם של חמידו הסוהר הסדיסט שלא מוציא כמעט מילה מהפה כל הסרט. יש מונטאז’ כלא הומו-אירוטי לא קשור לכלום בערך באמצע הסרט שבו לצערנו הגיבור בסוף לא זורם עם אריך החבר השוודי שלו. אבל זאת סצנה מאוד מעניינת ודמות מאוד מעניינת, בתקופה שבה כל ההומואים בקולנוע היו רשעים פתאום יש הומו נחמד שפוי חבר, שזה לא מושלם אבל בהחלט התקדמות. והם אפילו התנשקו שזה כמובן נחשב בושה בשנות ה-70.

מה שכן, אני אגיד שאני לא חושבת שעד הסוף הבנתי מה עומד מאחורי הסרט. למה בעצם זה מוצג לנו ככה. כלומר זה מבוסס על סיפור אמיתי זה הבנתי, וזה בהחלט סיפור קשה, אבל יש קצת גזענות שם הייתי אומרת. קצת קשה לי להאמין שהכלא הטורקי באמת התנהל ככה… אפילו ביחס לתקופה. אנחנו לא בימי הביניים. ויש הרבה התייחסות לטורקים כעם של “חזירים” או של אנשים ללא רחמים או מוסר. האסירים היחידים שהם איכשהו סבבה הם לבנים ורוב הדמויות הטורקיות הן מן קריקטורות רודפות בצע שרק רוצות לדפוק אותך בכל דרך אפשרית, ובילי (הדמות הראשית) קצת מוצג שם כמו גיבור למרות שהוא סתם איזה דוד שניסה להבריח חשיש. אני חושבת שהיה אפשר לשים יותר דגש על זוויות אחרות של הסיפור הזה שהן לאו דווקא “הטורקים דפקו אותי”. התסריטאי לחץ על זה קצת יותר מדי. ולא בא לי להאשים בזה את שנות ה-70 ואת התקופה הפעם, יאללה הנה שמתם הומואים אז אל תהיו גזענים. אבל בכל מקרה אם נשים את זה בצד, הסרט כן מעניין. יש בו מתח, והדמויות שמקיפות את הגיבור הן מעניינות ובעלות אופי. כל הזמן חיכיתי לראות מה יקרה עכשיו, קצת כמו לראות סרט מסע הרפתקאות רק ממש מדכא ואפל. והסוף מפתיע. בקיצור, סרט סבבה.

טופ גאן – נו. עוד דמות מונפצת בגילומו של טום קרוז, והפעם – “מאווריק”, הילד הרע של בית הספר למטוסי קרב. אני יודעת שאתם מרגישים אותי מגלגלת עיניים אבל תסלחו לי נו את מי זה מעניין? רק את משרד ההגנה האמריקאי שהיה יותר מדי מעורב בתסריט הזה. כל הסרט אני רק שואלת בקול רם מול המסך “מה העלילה חברים?” ואין איש עונה. אפשר להתפקס פה? מה קורה עם הבחורה? למה ועל בסיס מה היא מתאהבת בטום קרוז אחרי יומיים? מישהו? אבל החיוך החלול של טום קרוז לא יחזיר לי תשובה. גם לא הקוצים של ואל קילמר. הדברים שהמדור הזה מצריך ממני לעבור, באמת. לא נפתח את זה שיש שם יחסי מרות ונעבור ישר לזה שכל הסרט רואים מטוסים בשמיים וואו איזה שעמום נרדמתי. הם אפילו לא נלחמים הם סתם מדברים בווקי טוקי ועושים אחד לשני ננה בננה עם המטוס, כמה אפשר? נמשיך בזה שגם פה לא פסחנו על מונטאז’ כדורעף מיוזע וסמי-הומואירוטי שנמשך קצת יותר מדי זמן ותוצאותיו הן ללא ספק מלנומה לכל צוות השחקנים, מיד לאחר מכן יש סצינת סקס שבואו נקרא לה מאוד ציורית, ולבסוף נתבל קצת בהתנשאות על רוסיה שהוא התבלין האהוב על אמריקה בסרטי אקשן, וקיבלנו סרט די מיותר. לא מבינה את ההייפ בחיי. אולי זה בגלל שאני בת ולא מתלהבת מציצים ומטוסים, אבל נו זה פאקינג סרט, זרקו איזה עצם איזה תוכן איזה עומק משהו בחיאת. לצערי הסרט דיד נוט טייק מיי ברת’ אוואי, נהניתי בעיקר מהקטעים שזה היה כ”כ מגוחך שהתפקעתי מצחוק. שיר טוב אבל.

בקיצור, שמחה לחזור. תודה מהלב לכל מי שקוראת. בטור הבא אצפה ב: הסודות, נדודי שינה בסיאטל, 12 שנים של עבדות. נתראה!