היי לכולם ושנת לימודים פוריה ומוצלחת. זהו טור מספר #13 ויש לציין שהוא היה די מעאפן. צפיתי בשלושה סרטים שאף אחד מהם לא הזדקן הכי יפה והם: מונטי פייטון והגביע הקדוש, שבעה חטאים ואמפייר רקורדז. למרות אהבתי הגדולה לסרטים והסיבולת היחסית גבוהה שלי גם למוזרים שביניהם, אני מודה שהיה לי קשה לגשת לטור הזה הפעם כי אף אחד מהסרטים לא הצליח ממש לגעת בי. אבל אין מה לעשות, התחייבות זאת התחייבות אז הנה הדירוג שלהם:

1. שבעה חטאים
2. אמפייר רקורדז
3. מונטי פייטון והגביע הקדוש

נתחיל מהסוף:

מונטי פייטון והגביע הקדוש – מה נגיד. לא הבנתי ת’סרט. אצלנו בבית הסרטים הקבועים של מונטי פייטון היו “ועכשיו למשהו אחר לגמרי” ו”טעם החיים”, שבשניהם יש תוכן סאטירי וביקורת חברה מסוימת, וההומור הנונסנסי שאופייני לחבורה הזאת מלווה את התוכן שאשכרה קיים בסרטים האלה. בגביע הקדוש, למרות שניסיתי ממש, לא מצאתי את התוכן. תכלס אין פשוט תוכן לסרט, זה רק אוסף של בדיחות קרש ובדיחות קקי פיפי בתוך תפאורה של ימי המלך ארתור. לא הבנתי את הפואנטה בכלל.

כאילו היו רגעים שזה היה נראה שזה הולך לאנשהו, כמו למשל הקטע שהנתינים לא מזהים שארתור הוא המלך וטוענים שהם לא הצביעו לו (כאילו הם חיים במאה ה-20), או הקטע שהחבורה של המטומטמים מחליטים שמישהי היא מכשפה לפי סדר היגיון הזוי לחלוטין, אבל אז – כלום, מבוי סתום. הסרט ממשיך ולא מגיע לשום מקום. מה הקטע? האבירים שאומרים ני, למה הם אומרים ני? מה זה ני ולמה זה מפחיד את כולם? לא הבנתי. וכל העלילות המטופשות של כל האבירים, זה לא הצחיק אותי, סתם עייף אותי. נונסנס טהור זה אחלה, אם זה בא נגיד במערכון. אבל למה במשך שעה וחצי? איזו התשה. קיצר התאכזבתי, הולכת לראות טעם החיים עוד פעם כדי לכפר.

אמפייר רקורדז – עוד סרט מבלבל שבו התקשיתי למצוא את הפואנטה. זו חנות תקליטים שהיא בעצם מקלט לנוער בסיכון, ויש שם דמויות שלכולן יש בערך תכונה אחת. ליב טיילור היא הבתולה החכמה, רנה זלווגר היא הזנותית, הבחורה הקירחת היא סרקסטית ודיכאונית, ההוא עם השיער הוא מאוהב ו”אומנותי”, ההוא עם הגולף הוא המוזר האקסצנטרי, ויש גם את ההוא שמתנהג כמו ג’וק. ועל כל זה אחראי הרכז החינוכי ג’ו. זה כאילו יש הרבה אהבה למוסיקה ושירים שמתנגנים ברקע אבל הסרט לא ממש על מוסיקה, הוא יותר מעין קומדיית תיכון רומנטית. רק שזה לא הולך לשום מקום.

אין איזה מסע משמעותי שקורה ב-24 שעות שבהן העלילה מתרחשת, זה פשוט יום בחנות תקליטים שמסתיים במקרה בזה שהם מצילים אותה מסגירה. לא יודעת, יש התפזרות בסרט. מלא קטעים שרואים סתם דברים שקורים בחנות בלי קשר לעלילה, וגם העלילה עצמה קצת מוזרה. כל הסצנות האלה עם “רקס מאנינג” הכוכב המזדקן ועם הילד שבא לגנוב דיסקים – למה שתי הדמויות האלה מקבלות כ”כ הרבה מקום? גם ככה יש איזה 7 דמויות ראשיות שלא מתייחסים אליהן מספיק. והלוויה הפיקטיבית שהם עושים בסוף לבחורה הקירחת, למה זה מה שאני רואה? לא יודעת, זה כאילו נחמד האווירה הניינטיזית, ויש פוטנציאל במוטיבציה של הגיבורים להילחם ב”MAN” שמיוצג ע”י הבחור התאגידי שרוצה להשתלט על החנות, אבל כל הזמן עולה איזה ניחוח בומרי מהכל, וזה לא מצליח להתכנס לכדי משהו. כאילו חיפשתי את הסרט ולא מצאתי, וכצופה נותרתי עם תחושת סתמיות והחמצה.

שבעה חטאים – אוקיי הסרט הזה היה כמה רמות בפער מעל השניים האחרים מבחינתי. הוא עשוי טוב בהחלט, אשכרה יש עלילה, ומה שמעניין בו זה שהוא סרט תעלומת רצח אבל הוא לא על תעלומת רצח. הרציחות הן לא ממש העיקר והן מקבלות מקום שולי אפילו במהלך העלילה. הסרט מתעסק בעיקר ברגשות בעיני.

מצד אחד יש לנו את הדמות של מורגן פרימן שהוא הבלש הותיק, השחוק רגשית עד כדי אדישות, שרוצה פשוט לנטוש את הספינה ולעזוב את העיר שכולה מלאה בפשע ובגועל, ומצד שני יש את הדמות של בראד פיט, הבלש הצעיר חסר הניסיון והמלא במוטיבציה, שיש לו תקווה והוא הרבה יותר מעורב רגשית. סאמרסט (מורגן פרימן) נשאר יציב וקריר כל הסרט בזמן שמילס (בראד פיט) כועס, בוכה, מתרגש, מפחד ומופעל מכל דבר שקורה מסביבו. וסאמרסט כל הזמן יורד עליו על זה, אבל מנגד הוא גם נסחף אחריו לפתור איתו את הקייס הזה רגע לפני שהוא עוזב כי בתכלס הוא מצליח לעורר גם בו תקווה. זה קונפליקט מעניין להתעסק בו – אדישות מול רגישות.

עוד נושא שהסרט מתעסק בו הוא טוב מול רע. האם יש טוב בעולם או שיש בו רק אלימות פחד וחרא? ואם זאת האופציה השנייה אז למה להתאמץ בכלל? השאלה הזאת מאוד נוכחת לאורך כל הסרט, במיוחד אצל סאמרסט שהוא כאילו מיואש לגמרי אבל עדיין לא מוותר. הסצנה הסופית מביאה את הקונפליקט לשיאו כשהרוצח המתועב (קווין ספייסי, איך לא), שרוצח אנשים בהשראת שבעת החטאים הנוראיים עפ”י הנצרות ומתגלה לנו באמצע הסרט (עוד ראייה לכך שהסרט לא מתמקד בסיפור התעלומה), מעמיד את מילס במבחן חטא הזעם. הוא רוצח את אשתו, מתיישב מולו, מספר לו איך רצח אותה ואומר לו “תהפוך לזעם”, ואז אחרי סצנה ארוכה של התלבטות, מילס נותן סופית לרגש להשתלט עליו ורוצח את הרוצח. וככה העיר האפלה והאלימה, שמיוצגת ע”י קווין ספייסי, ניצחה אותו.

אני חושבת שזה מעניין, כי מצד אחד יש כאן מסר של “הוא רגיש מדי בשביל הרוע שבעולם הזה”, אבל מצד שני הוא היחיד שמצליח לשכנע את סאמרסט בסופו של דבר להמשיך להילחם ברוע הזה. סאמרסט ליטרלי אומר לנו בסוף שהעולם הוא חרבנה, אבל הוא עדיין מחליט לא לעזוב את המשטרה, אז כאילו מה אתה משחק אותה. זה סימן שאלה טוב להישאר איתו. חוץ מזה, אהבתי את אווירת הפילם נואר שאופפת את הסרט ואת הסגנון האפל והדחוס שבו הוא מצולם, אבל בראד פיט אומר שם “יא הומו” פעם אחת יותר מדי.

זהו. מרגישה שנגולה אבן מלבי עם הטור הזה. אולי זה בגלל שהוא מספר 13? זה מספר מבשר רעות לא? תכלס שבעה חטאים סרט די טוב, אולי קצת החמרתי איתו בהתחלה, יש מצב שהשניים האחרים פשוט צבעו לי אותו בבאסה. לא משנה, אפשר להמשיך הלאה בחיים. מקווה שהשלישייה הבאה תהיה יותר טובה, והיא: ראלף שובר את האינטרנט, טופ גאן, אקספרס של חצות. תודה שקראתן! 🙂