שלום רב לכולם וד”ש לצביקה פיק ואוליביה ניוטון ג’ון שהלכו לעולם שכולו מוסיקת פופ, כדורי דיסקו ותסרוקות שנויות במחלוקת. אתגעגע מאוד.

זהו שבוע #12 של סרטי חובה ומיותר לציין שראיתי את גריז כבר 7,000 פעם וזאת הסיבה היחידה שהוא לא מופיע במדור הזה. למצטרפות חדשות ברוכות הבאות, הקונספט הוא שאני צופה ב-3 סרטי חובה שמעולם לא ראיתי כל שבוע וכותבת עליהם. השבוע צפיתי בשלישייה הנחמדה: משפחת סופר-על, הנוסע השמיני וטוטסי. האמת שהופתעתי מחוויות הצפייה, ודירגתי ככה:

1. טוטסי
2. הנוסע השמיני
3. משפחת סופר-על

דבר ראשון אזהיר שיש קצת ספוילרים מנקודה זו, לא איזה משהו דרמטי במיוחד אבל בכל זאת. דבר שני ציטוט אקראי משיר של צביקה פיק – תמיד אותו חלום חלום בשם מרי לו. ועכשיו להסברים:

משפחת סופר-על – מה נגיד, סרט חביב ושטוח. תסלחו לי על האובר אינטרפרטציה אבל כשניסיתי להבין למה לא כל כך עפתי עליו התחלתי לנתח את הסרט יתר על המידה ואז הגעתי למסקנה שהסיבה העיקרית שפחות התחברתי היא בגלל שבתכלס יותר הזדהיתי עם הדמות של סינדרום (שהוא הרשע בסרט) מאשר עם משפחת הגיבורים. הוא בסך הכל ילד שרוצה להיות גיבור על כמוהם ולעזור, ואז מר סופר-על אומר לו בגדול תעוף לי מהפרצוף. אם נהיה כנים, אז מר סופר-על יוצא די אפס. כאילו, אתה תציל אנשים משודדי רחוב כדי לקחת את כל התהילה והקרדיט, אבל אתה לא תתייחס שנייה לילד שמעריץ אותך ותלמד אותו איך לעשות טוב? הוא מנפנף לו את הצורה, אז ברור שהילד ישנא גיבורי על ויהפוך לרשע, זה ממש מובן לי. בסופו של דבר למר סופר-על ולסינדרום יש בדיוק את אותה מוטיבציה לאורך הסרט, רק שלאחד יש כוחות ולשני לא. אז מה המסר פה? אם אין לך כוחות אז תשב בשקט ותהיה גנרי ואל תנסה לעשות טוב? לא מסכימה. גם אנשים בלי כוחות על יכולים להיות גיבורים. לא מתחברת לשנאת המוגלגים הזאת. ועד כאן הניתוח הממש יותר מדי עמוק לסרט הזה. בלי קשר – לא הבנתי מה הכח על של התינוק בסוף. תוך 20 שניות הוא הופך לאש ואז לגוש מתכת ואז למפלצת-שטן מוזרה? זה ממש סוטה. יש לציין שגם להיות אשת גומי זה קצת סוטה, במיוחד כשהיא הופכת לכדור פורח או לסירה. הכי מגניבה היא כמובן ויולט שנתנו לה את הכוחות הכי טובים, והאמת שגם האח שלה די חמוד. חוץ מזה הבנתי שזה אחד מסרטי האנימציה הממוחשבת הראשונים שהגיבורים שלו הם בני אדם ולא חיות או מפלצות או צעצועים, ושזה היה קשה לעשות את זה באופן אמין, כלומר שהם עדיין ייראו כמו אנשים אבל שזה גם יישאר בגבולות האנימציה-פנטזיה, ובזה הם הצליחו. בקיצור, נחמד. לא השאיר עליי רושם. הייתי מעדיפה לראות סרט שבו סינדרום הוא הדמות הראשית.

הנוסע השמיני – סרט טוב ומותח בהחלט. היו בו את כל הרגעים החשובים שהייתי מצפה לחוות בסרט אימה, כמו להיבהל קצת אך לא יותר מדי, לא להבין מה קורה, להזדעזע מרגעי הגועל, ולצעוק למסך “אל תעשה את זה טיפש אל תתקרב לביצים החייזריות המקריפות” ו”למה אתה נוגע בנשל המגעיל של החוצן הרצחני?!” ו”תקשיבו כבר לסיגורני ויבר מה נסגר איתכם חבורה של חסרי תועלת”. בנוסף, קורים בו דברים ממש הזויים והכי הזוי מביניהם הוא שהמדען הוא רובוט?? מה לעזאזל? ולמה הוא מקיא חלב?? לא ציפיתי לזה בעליל. עוד דבר מפתיע הוא שהבחור השחור לא מת ראשון ושקפטן ריפלי ממש ממש מתאמצת כדי להציל את החתול. לסיכום הנה ביקורת שפעם קראתי בטוויטר על הסרט הזה: “הנוסע השמיני הוא סרט שבו אף אחד לא מקשיב לאישה החכמה ואז כולם מתים חוץ מהאישה החכמה ומהחתול שלה. ארבעה כוכבים.” הייתי אומרת שזה די מדויק.

טוטסי – טוב זה פשוט סרט אדיר. יש כאן מישהו שראה אותו? אם כן אז תנו איזה סימן. כי זה סרט חובה אבל הוא של הדור מעלינו בתכלס. בקיצור אם לא ראיתן אז מהר לראות! לא תתחרטו. בהתחלה חשבתי שאני נכנסת לגרסא מוזרה של גברת דאוטפייר. אבל ככל שהסרט התקדם הבנתי שיש בו עומק אחר. הגיבור הוא שחקן כושל מרוכז בעצמו בשם מייקל, שכדי להשיג קצת כסף נבחן לתפקיד בטלוויזיה בתור אישה ומתקבל. ואז הוא מתחיל בעצם לחיות חיים מקבילים כאישה בשם דורותי, בדראג מלא, עם סיפור חיים נפרד, וכתוצאה מכך מבין באופן מוזר מלא דברים על מה זה להיות אישה בשנות ה-80. דסטין הופמן בעוד תפקיד נזיל מגדרית (ע”ע קריימר נגד קריימר). אם הוא לא היה מטרידן זה היה מהמם. אבל אם שנייה נתעלם ממנו כבנאדם, התסריט פגז. הבימוי מצחיק. והחוויות של הדמות הזאת מצליחות להיות מורכבות, עמוקות ומגוחכות בו זמנית. הוא לובש שמלות, מתאפר, נהיה מודע מדי לגוף שלו, מוקטן ע”י גברים סביבו, מוטרד ומותקף מינית, אפילו מציעים לו נישואים. כל השבאנג. בשלב מסוים הוא מתאהב בשחקנית שעובדת איתו ומבין שהחבר הדוש שלה מתנהג אליה בדיוק כמו שהוא מתנהג לנשים אחרות כגבר. הבחורה שהוא יוצא איתה כגבר מתחילה לחשוב שהוא הומו והבחורה שהוא מאוהב בה כאישה מבינה שהוא למעשה לסבית. מה שמעניין כאן הוא שיש בו כאילו את הביטחון וחוסר ההתנצלות של גבר, אבל החוויות שלו בתור דורותי מוציאות את הרגישות והעדינות שבו, מה שהופך אותו לאישה רגישה שעומדת על שלה וגם מתחילה לצאת נגד הסקסיזם והמיזוגניה שסובבת אותה. לאט לאט הוא מבין שיש בו את שניהם – האישה והגבר. שזאת הבלחה די מגניבה לסרט משנות ה-80 שבהן לפי תפיסתי עדיין לא הבינו שמגדר זה אשליה. ומשפט המחץ מגיע בסוף הסרט כשהוא אומר למושא האהבה שלו: “איתך הייתי גבר יותר טוב כאישה מאשר שהייתי עם כל אישה אחרת כגבר. אני רק צריך ללמוד לעשות את זה בלי השמלה.” בקיצור – נהדר.

לסיכום: את המנגינה הוא חי, גופו מחושמל, בליבו הלב פועם בקצב קצב. וגם אני ממש שמחה שראיתי את הסרטים האלו, היה כיף בהחלט. שבוע הבא אני אצפה ב: מונטי פייטון והגביע הקדוש, 7 חטאים, אמפייר רקורדז. נתראה!