אהלן. זאת שוב אני עם הסרטים. נכון, הייתה הפסקה שמקורה בייאוש, אבל לאור בקשות לבביות מחבריי, הפינה חוזרת בדיוק בזמן למבצע צבאי. אז זהו שבוע #11 שבו צפיתי בשלושת הסרטים המפורטים בטור הקודם: מבצע סבתא, שתיקת הכבשים וסטרייט אאוטה קומפטון. אולי זה הייאוש מדבר מתוכי אבל הסרטים היו בסדר. כלומר נהניתי, אבל הם לא התעלו על הציפיות הגבוהות שלי מהם לצערי. דירגתי אותם כך:

1. שתיקת הכבשים
3. מבצע סבתא
3. סטרייט אאוטה קומפטון

ואפרט מהסוף להתחלה, מקווה שלא תתאכזבו מהאכזבות שלי:

סטרייט אאוטה קומפטון – וואי וואי. טוב. ממש הייתי בעד הסרט, באמת, התיישבתי לצפות בו והייתי מוכנה להתלהב. אבל ככל שהוא המשיך פחות ופחות התחברתי. אני מודה שאני לא מבינה גדולה בגאנגסטה ראפ (ולא בטוחה שאני רוצה להיות), אני כן יודעת שד”ר דרה הוא בגדול האלוהים של של ההיפ הופ וש-N.W.A היו הראשונים בז’אנר. אז זה סרט על היסטוריה מוסיקלית שקרתה, אבל בשורה התחתונה – תכלס לא הצלחתי להבליג על האלימות, ההומופוביה, המיזוגניה ואפילו הגזענות הקלה של הגיבורים בו. זה מבאס שבחיים האמיתיים המוסיקה הטובה הייתה מכוסה בכל כך הרבה שיט מאצ’ואיסטי וילדותי של ריבים וכסף ודאווינים עם נשקים, והסרט שפך על זה אור בלתי חינני בעליל. ולא בקטע טוב.

המתח בין הגנגסטה לראפ הוא נושא מעניין ורלוונטי, יש בזה משהו טראגי – הם רוצים להביא את המציאות שלהם לקדמת הבמה ואז להשתחרר ממנה, אבל זה בלתי אפשרי והיא כל פעם חוזרת לרדוף אותם. זה נושא טוב שלא מספיק עובר בסרט בכלל בעיני. הוא מתפזר לכיוונים אחרים. ולא הצלחתי להזדהות איתם כל כך, רק טיפה עם אייס קיוב אבל אז הסתבר שהוא קצת אנטישמי. אולי זה כי אני אישה אבל מרגיש לי כאילו הסרט בעיקר מתעסק בכמה הם גברים ולא במורכבות בה הם נתונים או במוסיקה שהם עושים. כאילו יש התייחסויות לאלימות שוטרים, לקשיים שבהצלחה מהירה, ולמציאות שהם באו ממנה, אבל איכשהו מכל הדבר הזה לא יוצא הרבה. אין פוקוס. הם סתם מצטיירים כילדים קטנים וסקסיסטיים. וזה סרט שיצא ב-2015 לא תגידו באייטיז. לא יודעת. ממש מצטערת באמת רציתי לאהוב את הסרט אבל הוא בעיקר יצר לי דחייה מהמוסיקה הזאת. ולהבנתי הקטע הזה שאיזי-אי משלים איתם בסוף הוא מומצא לחלוטין, לא? לפי מה שהבנתי הוא המשיך להוציא עליהם שירי דיס עד שהוא ליטרלי מת. קיצר מקווה שהסרט על טופאק יותר טוב, הוא נמצא לי ברשימה.

מבצע סבתא – דעותי חלוקות לגבי הסרט הזה. כשהייתי בכתה י”א הלכתי לסמינר בשומר הצעיר שנקרא ‘סמינר קיבוץ’ והוא היה בנושא הקיבוץ. זה היה סמינר שבתכלס היה מיועד לקיבוצניקים וגם מי שהלך אליו היו רק חברי הקיבוצים מהתנועה, אבל משום מה בשנה שלנו החליטו שגם אנחנו העירוניים (ועוד תל אביביים רחמנא ליצלן) צריכים לבוא לשם. בקיצור, במקום להצטרף כשווים לדיון על ההיסטוריה והרעיון הקיבוצי, זכינו להרגיש נחותים במשך יומיים שלמים בגלל החיים הסלוניים שלנו, ובסמינר הזה הקרינו את הסרט הזה בערב. לא צפיתי בו אז, וגם קצת נמנעתי ממנו עד עכשיו. לא יודעת עד הסוף אם זה סרט הערצה למאצ’ואיזם הקיבוצניקי של פעם, או סרט על המצב העגום והמגוחך של מה שנהיה מהקיבוץ.

הדמות של קרמבו כל כך קיצונית שאי אפשר לא לחוות את זה כסאטירי וקורע, אבל הוא כאילו לא נענש על ההתנהגויות הדוחות שלו מספיק וכולם נשבים בקסמו. בנוסף, הקיבוץ גידל אותו והפך אותו לרמבו דון ז’ואן מאצ’ו מן שהוא, אבל עכשיו לא מוכנים להביא לו אפילו מקרר. הבנתם? מסרים סותרים. הסבתא חיה מתה, ההורים גם, שלושת האחים ננטשו ע”י המקום שגידל אותם ואז מצליחים בחיים – למרות זאת או שמא בזכות זאת? לא ידוע. זה כאילו סרט לקיבוצניקים אבל הוא אחושרמוטה יורד על הקיבוץ. שונא ואוהב אותו גם יחד. לא מתה על ההלקאה העצמית הזאת אבל אני מניחה שביחס לתקופת השידור שלו כנראה שני הדברים האלו יכלו להתקיים במקביל.

בכל מקרה אם נשים את זה בצד, הסרט די מהנה ומצחיק, התסריט מושחז ובהחלט יש סיבה לזה שהוא הפך לקאלט. בגדול נהניתי. ומה שהכי מצחיק זה שהיום אני חברה בקיבוץ עירוני שהוא ממש יותר סוציאליסטי מכל קיבוץ כפרי שקיים בימינו. אם אפגוש את ילדי הקיבוץ מהסמינר ההוא היום, וואלה לא בטוחה שאני אקבל אותם עם האורח חיים הסלוני הזה שלהם.

שתיקת הכבשים – שלום קלריס. אהבתי את הסרט, למרות שאגיד שיש מצב שעשו לי יותר מדי בילד אפ אליו כי ציפיתי שהוא יהיה הרבה יותר מותח ומפחיד ממה שהוא היה. מבחינת העלילה, קצת התבאסתי שהראו לנו את הרוצח באמצע הסרט, זה קצת הוציא את המסתוריות בשבילי. וגם לא הבנתי אותו עד הסוף, הוא מכין חליפה מנשים ו..זהו? ביחס לרציחות המורכבות שלו ולזה שהתעלומה כאילו סביבו, הוא יוצא כדמות קצת שטוחה.

לעומת זה, גולת הכותרת היא כמובן הדמות של חניבעל לקטר. משחק מדהים של אנתוני הופקינס והדמות ממש מצמררת, במיוחד בסצנה הראשונה שבה הוא מופיע כשהוא עומד באופן קריפי באמצע התא-כלוב שלו. זאת דמות מצוינת כי מצד אחד אנחנו כצופים כאילו בעדו ואפילו יכולים להזדהות איתו ומצד שני הוא פסיכופת מאוד, וזה מעורר מחשבה ותחושת אי נוחות. בקיצור, הסצנות שלו עם קלריס הן בתכלס מה שמעניין כאן, כל פעם שהן הופיעו ישר הזדקפתי בכסא כדי לשמוע טוב על מה הם מדברים, שזה מצחיק כי חניבעל הוא כאילו לא האישיו המרכזי. חוץ מזה אהבתי את הרעיון של ה”קוויט פרו קוו” שמקבל משמעות כפולה בסוף הסרט כשקלריס בעצם תופסת רוצח אחד אבל בתמורה גורמת לבריחתו של אחר (שהוא הרבה יותר מסוכן). בנוסף גם אהבתי את ההתייחסות לזה שהיא אישה במקצוע של גברים וליחס שהיא מקבלת ככזאת. בסופו של דבר, זה סרט בהחלט טוב ויש לי תחושה שבצפייה שנייה אהנה ממנו אפילו יותר.

לסיכום, אני מקדישה את הטור הזה ל-Lee Goldstein שהפצירה בי לכתוב אותו. ולגבי מה שמחבר בין הסרטים, וואלה קשה להגיד. מה מחבר בין קרמבו, חניבעל לקטר וד”ר דרה? אולי סוגים שונים של גבריות רעילה? לא יודעת. בכל מקרה, שבוע הבא אצפה ב: הנוסע השמיני, טוטסי ומשפחת סופר-על.

מקווה שיהיה כיף! תודה שקראתם.