שלום וקיץ סביר לכולם. השבוע היה שבוע #10 של צפייה שלי בסרטי חובה. החלפנו קידומת – מזל טוב!
אציין ששלישיית הסרטים של השבוע הייתה די הזויה. אם אתם חפצים בלהסתובב בתחושת בלבול ולחשוב לעצמכן “ווטדפאק” מדי פעם, אז תעשו מה שאני עשיתי ותצפו בשלושתם בשבוע אחד: ריסקי ביזנס, 2001: אודיסיאה בחלל, סיפורי דגים. אלו בהחלט סרטי חובה ודירגתי אותם ככה:

1. סיפורי דגים
2. 2001: אודיסיאה בחלל
3. ריסקי ביזנס

ועכשיו לרכבת הרים של בלבול:

ריסקי ביזנס – ובכן, מה לעזאזל. איזה סרט מוזר. חצי ממנו צחקתי עליו וחצי אחר הרמתי גבה. לא בטוחה שירדתי לסוף דעתו של הבמאי/כותב. מאיך שחוויתי אותו אז הוא בא להגיד לי משהו על כלכלה ומעמד. אבל אם נתייחס שנייה לתקופה הכלכלית שבה הסרט צולם, תקופה שבה היה ממש מגניב להיות קפיטליסט, אז לא הבנתי את המסר. טום קרוז הוא מתבגר עשיר רצח מהפרברים אבל תלמיד ממוצע בלבד. הסרט מתחיל עם חלום שיש לו על זה שהוא רואה בחורה ערומה במקלחת ואז הוא מתקרב אליה, פותח את הדלת של המקלחת ומוצא את עצמו בבחינה המסכמת של התיכון כשהוא נכנס באיחור ונשארו לו רק 2 דקות לעשות אותה. מה זה אומר? שבית הספר הוא מסגרת חונקת שהורסת לך אפילו את הפנטזיות המיניות? NO SHIT, אבל זה כאילו אמור לייצג את הכלכלה הסוציאליסטית? לא הבנתי. אחר כך הוא מתחבר עם לאנה הזונה שהיא לדבריו “קפיטליסטית אמיתית”, ויחד איתה הוא “מזהה הזדמנויות עסקיות” ומרוויח מלא כסף מלסרסר בחורות לחברים הבתולים שלו כדי לתקן את הפורשה של אבא שלו שהוא הסיע בטעות לתוך נהר. אז זה אומר שהוא בעצם איש עסקים מוצלח לעתיד שיודע לתמרן בשוק החופשי? תרשו לי להרים גבה. הוא יוצלח או לא יוצלח, מה קורה כאן?

אחר כך בזמן המסיבת זונות שהוא ארגן יש לו ראיון עם המראיין מפרינסטון שבו הוא מבין שההישגים שלו בבית ספר לא מספיקים, אבל אז המראיין נהנה לו שם עם הזונות ובסוף כן מקבל אותו לפרינסטון. מה? למה? מה המסר? אתה גרוע בלימודים אז תהיה סרסור? שים זין על המערכת ולך בדרך שלך? אם הוא לא היה עשיר ופריבילג ולבן אז הייתי מוכנה לקבל את זה כמסר, אבל הוא לא “שם זין על המערכת”, הוא נהנה ממנה, הרי בלי הכסף של ההורים שלו כל העלילה של הסרט לא הייתה קורית בכלל. הוא סתם ילד עשיר, לא איזה עילוי. אולי זה כן ביקורת על הקפיטליזם? בקטע של אפילו טום קרוז יכול להיות מצליחן, זה עניין רק של כסף ולא של מוח? וואלה התבלבלתי לגמרי. נראה לי הלך לאיבוד שם הכותב וגם אני. אין פה שום “ריסקי ביזנס”, בסופו של דבר זה סרט על תיכוניסט עשיר שמתגבר על החרדות והקשיים שלו באמצעות זה שהוא הופך לסרסור. זה מגוחך לחלוטין. ובסוף הוא מקריין בקרינג’ גדול “אני סוחר בהגשמה אנושית”? נו באמת. איך מישהו אמור להזדהות עם הדמות הזאת? איך הם לא שמו לב שם שזה לא באמת מגניב. ושאני לא אתחיל בכלל עם כל האווירה שכאילו לאנה היא זו שמנצלת אותו ולא ההיפך וכל החרא הזה, זה פשוט סתם מעצבן.

מה שכן, ההבלחות הטובות שיש בסרט הן בסצנות האירוטיות שסינמטית עשויות טוב וכאילו מטשטשות את הגבולות בין הפנטזיה למציאות. גם במערכת יחסים (נגיד נקרא לזה ככה) בין ג’ואל ללאנה, יש פוטנציאל לעניין. טום קרוז תכלס די כריזמטי שם כשחקן (לא מאמינה שאני כותבת את זה אל תצטטו אותי). והפסקול טוב. קיצר, לא סבלתי מהצפייה בסרט אבל בהחלט הוקרנג’תי.

2001: אודיסיאה בחלל – טוב עכשיו באמת מה לעזאזל. וודפאק במה צפיתי נו מה זה לא הבנתי כלום. התסריט של הסרט הזה כאילו הדיאלוג עצמו לא עולה על 20 עמודים לדעתי, הוא מתחיל באיזה 3 דקות של חושך ורחש מוסיקלי, הוא אומר לך מתי לצאת להפסקה, והוא כל כולו רק שוטים רחבים ואפקטים שהם אמנם מאוד מרשימים אבל מה קורה זה לא מותאם לצופה הממוצע בשום צורה נו. הכל קורה כל כך לאט, כל כך הרבה שוטים של חלליות בחלל ונופים מכל מיני סוגים והבפנים של החלליות מכל הזוויות בסלואו מושן אמאלה אני בנאדם סבלני אבל זה היה קיצוני ביותר. לקראת הסוף אני לא צוחקת יש בערך 10 דקות של שוטים אבסטרקטים לחלוטין כשדייב האסטרונאוט בא לנחות על כוכב צדק, זה היה כמו לבהות שעה במנורת לבה (ובזה הסתכם בערך הייצוג האותנטי של שנת 2001 בסרט). אני מניחה שזה מה שאמור לייצג את ה”אינסוף” שהוא מגיע אל מעבר לו? ואז מה. לעזאזל. קורה. אחרי זה. מה מה מה? דייב מגיע עם החללית לבית מרוהט (על כוכב צדק?) שהרצפה שלו כולה אורות (איך הוא נכנס לתוך הבית עם החללית?) ואז הוא פתאום ממש זקן ועומד מחוץ לחללית עם החליפת חלל, ואז הוא רואה איש זקן אחר אוכל ארוחת ערב ואז זה בעצם הוא רק יותר זקן? ואז דייב-חליפת-חלל הפחות זקן נעלם, ואז כוס נשברת, ואז יש איש אחר שחולה במיטה (שזה אולי גם הוא רק סופר זקן וקריפי?) ואז פתאום מופיע מולו המלבן המוזר ואז משום מקום יש עובר בתוך שיליה והעובר הוא בעצם כוכב ששט בחלל? מה נסגר מה זה אומר? ומה עם כל מה שקרה בחצי הראשון של הסרט עם האלו שטסו לירח? והקופים בהתחלה? לא הבנתי כלום בחיי.

אין לסרט כמעט עלילה חוץ מהחלק עם האל המחשב בעל האינטילגנציה המלאכותית שהוא מעניין למדי ומתאים לעיסוק התמידי של סטנלי קובריק בטבע האדם. כאילו האדם יצר משהו ואז הפקיד את עצמו לחלוטין תחת חסותו באיזה תסביך אלוהים אני מניחה כזה של “יהיה בסדר הוא לא יפגע בי הוא שייך לי” אבל האל מפתח חיים משל עצמו ואז הוא עושה “טעות אנוש”, רק שאסור לו לעשות טעות אנוש כי הוא מכונה, אז דייב והחבר שלו מתכננים למעשה להרוג אותו בגלל הטעות הזאת, אז האל רוצח את כולם. חוץ מאת דייב שבסוף כן מצליח לרצוח אותו בחזרה בחוסר חמלה שכמעט שווה ערך לחוסר החמלה שבה האל רצח את כל השאר. וההתחלה עם הקופים זה כאילו אמירה על זה שהאינטליגנציה היא היכולת להשתמש באלימות בעצם? כאילו זה מה שמפריד אותנו מכל שאר בעלי החיים? לא בטוח שאני מסכימה… ועדיין לא הבנתי לגמרי מה המלבן מייצג. בכל מקרה ברור שבאופן כללי ביחס לתקופה, הויזואליות והאפקטים ממש מטורפים וזה נראה יפהפה בכל שוט ושוט (אפילו אלו שבהם הדלת של החללית נפתחת בהילוך איטי במשך 3 וחצי דקות שלמות), ויחד עם המוסיקה אני יכולה ממש להבין למה זה אייקוני. אבל אני לא אשקר זה היה מאוד מאתגר לצפייה והסוף באמת שאין לי שמץ של מושג מה קרה שם.

סיפורי דגים – יש כל מיני סוגים של מספרי סיפורים, תכלס אני מחשיבה את עצמי אחת מהם. ואין שום דבר רע בסיפורים, גם ככה החיים הם ערימת חרא מהביל אז למה לא לנסות להפוך אותם לקצת נסבלים? הזדהיתי מאוד עם אבא אדוארד בלום על ההתחלה. גם עם וויל הבן הריאליסט שלו הזדהיתי, אבל ממקום פחות נחמד. כל הזמן רציתי לצעוק לו מבעד למסך “אבל אתה יודע על אבא שלך הכל! האמונות שלו, האופי שלו, מה שהוא אוהב ושונא – זה הכל בסיפורים. פשוט תקשיב.” אז התאומות לא היו סיאמיות, והמנהל קרקס כנראה לא היה איש זאב (חוץ מבאופי), אבל מה זה משנה. תראה איך הוא הפך את החיים הממוצעים שלו לדבר הכי נפלא בעולם. אז מה אם הוא הוסיף איזו מכשפה פה ואיזה ענק שם.

הפסימיות של וויל והאופטימיות של אדוארד הם דברים שקיימים אצל כל אחד נראה לי, אפשר להבין למה הם לא מבינים אחד את השני, אבל הם גם צריכים אחד את השני. הסרט בעיני הוא על המתח בין השניים. חייבים להרפות לפעמים מהאמת המרה והעובדות היבשות והשממה הצחיחה והאפרורית של המציאות, אבל גם אי אפשר לייפות הכל ולחיות בפנטזיה חלומית עם דמויות צבעוניות וטירלולים. או שאולי כן אפשר? לא יודעת. לפעמים סיפורים הם נצחיים והמציאות היא מתפוררת. באופן כללי מאוד אהבתי את הסרט למרות שאני לא מעריצה של יואן מקרגור. המוטיב של הדג שחוזר שוב ושוב לאורך הסרט הוא מאוד יפה – הדג שגדל לפי המימדים של המים שבהם הוא שוחה. ומאוד מאוד התרגשתי (עד דמעות) מסצנת המוות של אדוארד. כמחווה אחרונה לאביו, וויל הצליח להפוך אפילו את המוות לחי. “סיפור חייו” של אדוארד עומד מסביבו ומוחא לו כפיים, איזה ניצחון. הלוואי מוות כזה לכל מספרי הסיפורים.

בקיצור, כמה עובדות לסיכום: זאת הייתה השלמת פערים טובה. בשלושת הסרטים היה מימד מסוים של פנטזיה ומופשטות. אספתי רפרנסים חשובים. זיהיתי את מיילי סיירוס בסיפורי דגים. ג’סיקה לאנג היא דיוות הדיוות. טום קרוז הוא הזייה. בשנות ה-60 עשו הרבה סמים. יופי יופי.
בשבוע הבא אצפה בשלישייה הבאה: מבצע סבתא, סטרייט אאוטה קומפטון, שתיקת הכבשים.