מוכר פלאפל יקר,

למה. למה כל פעם כשאני קונה אצלך משהו, אתה מבקש ממני לחייך. תמיד זה “תני איזה חיוך” או “את עצובה? למה את לא מחייכת?” או “הנה, קחי, רק תחייכי חמודה”. איפה כתוב שבעסקה הפשוטה שאנחנו עושים, שבה אני נותנת לך 15 שקלים ואתה נותן לי מנת פלאפל ממוצעת, אני צריכה גם לחייך? מה אכפת לך? וזה לא רק אתה! נהגי מוניות, לקוחות בסופר, סתם אנשים שעוברים ברחוב. כולם רק רוצים שאני אחייך כל הזמן.

ואני יודעת מה תגידו, שהם רק מנסים להיות נחמדים, שהם אנשים שמחים, ושאני סתם מתעצבנת. פעם גם אני חשבתי ככה, שאולי אני בן אדם מורבידי ואפל ואני נראית בדיכאון כל הזמן. אבל אז הבנתי שאני לא היחידה וזה לא קשור אלי ספציפית. האמת היא, שזה בגלל שאני אישה.

הרי אם הייתי גבר, מי היה שואל אותי דבר כזה? ראיתם פעם מוכר פלאפל שואל גבר “למה אתה לא מחייך חמוד?” התשובה היא לא. מצופה מאיתנו, הנשים, להיות קלילות וקורנות כל הזמן ומגברים לא. ולמה? כי תופסים אותנו בצורה שטחית. אנחנו הנשים, מוצגות בכל הפרסומות והמגזינים כמשהו שאם הוא לא שמח, אז הוא שברירי וקטן עד שזה כמעט לא לגיטימי שיהיו בנו דברים עוצמתיים כמו כעס, קשיחות, בהמיות ודכאון. אנחנו נתפסות כעוד פיסה מהנוף, ונוף צריך להיות יפה ושמח, ולא קודר. וכשאישה מקלקלת את הנוף בפרצוף הכעוס והמדוכא שלה, זה פשוט לא מסתדר, אז חייבים לתקן את זה מהר.

“למה את לא מחייכת, חמודה?”

מוכר פלאפל יקר, אני אגיד לך למה. כי לא מתייחסים אלי ברצינות כמו שמתייחסים לבני מינך. כי מצופה ממני לבזבז שעות בלהוריד שערות, להתאפר, להחליק שיער, להתלבש יפה ולהיות רזה. כי מטרידים אותי מינית באוטובוס, כי אני לא יכולה להרגיש בטוחה כשאני הולכת ברחוב בלילה, כי אני צריכה ללבוש חזייה וכי מסתכלים עלי עקום כשאני בולסת את הפלאפל שאתה מוכר לי. יודע מה, יכול להיות שזה סתם בגלל שנתקעתי מאחורי איזה אישה איטית כשירדתי מהאוטובוס ולא הצלחתי לעקוף אותה. בכל מקרה, לא בא לי לחייך וזה שאתה אומר לי לחייך עושה אותי אפילו יותר עצבנית ממה שאני. כשאתה אומר לי את זה, אתה לא רואה אותי. אתה לא רוצה לעודד אותי. פשוט מציק לך שיש בטווח הראייה שלך אישה כועסת. לא אכפת לך איך אני מרגישה, או אם אני מדוכאת או עצבנית ולמה. אתה רוצה שאחייך ומיד, כי זה לא מתיישב לך טוב בזווית עין.

נשים יקרות, יש לנו הרבה סיבות לכעוס, ובין אם הן טיפשיות או לא, זה בסדר שנביע את זה במרחב הציבורי. זה בסדר גמור שנהיה עצבניות, קשוחות וכועסות. ואפילו כדאי שנלמד להיות קצת כאלו כדי שנוכל להילחם על הזכויות שלנו.