מה נסגר עם היונים בחיפה?

כאילו לא מספיק שאנחנו עולים ויורדים כל יום על צלע ההר המייגעת הזאת, הולכים שניה לקיוסק לקנות סיגריות וחוזרים עם חצי התקף לב-אסטמה אחרי עליה של 5 קומות בלי מעלית, מפלסים את דרכינו על המדרכה יחד עם חתולי הרחוב בין ג’ונגל המכוניות שלא מצאו חניה, ושאפילו כשאנחנו מנסים להתרענן מכל זיהום האוויר המחפיר הזה עם איזו כוס מיץ תפוזים במרכז הכרמל ולהדחיק את הידיעה הבלתי נמנעת שתצמח לנו עוד יד מהטבור ביום מן הימים, אנחנו נתקלים בחזיר בר (?!) ושופכים את כל המיץ על הפרצוף של עובר אורח (שביום אחר יכול להיות אנחנו), אז בנוסף לכל זה, אנחנו צריכות להתעורר לקולות גרגור, פרפור ומשבי כנפיים אימתניים של אותו יצור מכונף ואפרפר העונה לכינוי “יונה”.

אותה יונה, שהחליטה שמקום השתקעותה הנוכחי הוא אדן החלון שלנו, כמעט כאילו היא מנסה לכבוש אותו בחזרה מידינו, לא מתביישת להישיר אלינו מבט שעל פניו הוא מפוחד, אבל כולנו יודעים שמתחתיו קיים יצר רצחני מתועב, אפילו כשאנחנו פותחים עליה את התריס בבהלה. וזה גורם לי לתהות, חברים יקרים, האם היונה חושבת שהיא נעלה עלינו? האם היא בעצם חושבת לעצמה “כן כן, עכשיו את כאן ואת חושבת שהכל יהיה בסדר אבל יום יבוא ואנחנו נשתלט כאן על הכל”? האם היא חושבת לעצמה: “אנחנו תמיד היינו כאן ותמיד נשאר. ההיסטוריה קורית, מלחמות מתחילות ונגמרות, ראשי ממשלה מתחלפים, מייקל ג’קסון מת, אבל אנחנו תמיד נשרוד. אנחנו נשמור על המסורת שלנו, ועל המנהגים שלנו”? אני חושבת שכן.

עכשיו תראו, בכנות, אין לי שום דבר נגד יונים, גילוי נאות: אני חובבת ציפורים (באופן מאד נערי-מקסים-מחובר לטבע ולא באופן איזוטרי-קריפי-ספציפי מדי) ויונים הן לכאורה נחמדות מאוד: לא תוקפניות, לא מזיקות, חיות בזוגיות מונוגמית ארוכת שנים אחת עם השנייה… באמת, הן אחלה ציפורים, חברותי הטובות ביותר הן יונים. אבל רגע. תסתכלו מסביב ותפקחו את העיניים. היונים מקיפות אותנו. הן מאיימות על קיומנו. פעם היה כאן בחיפה מפעל לחם שקיבץ אותן, ומאז הן מתבייתות לנו על העיר ומבקשות לעלות לרגל למקום הקדוש שאיחד אותן כזן ציפורים. בעיני הן במרחק כפסע קטן מלעשות יד אחת עם חזירי הבר ולכבוש מידינו את העיר. עוד רגע יבוא והן ינהרו לקלפיות באוטובוסים ממומנים על ידי תנו לחיות לחיות!

סמל השלום? הצחקתם אותי. היונים הללו, הן ערמומיות ואי אפשר לתת בהן אמון. אז שלא יפיצו לנו פה כל מיני מסרים כוזבים על עלים של זית. הן כביכול משתלבות בחברה שלנו, אבל בעצם חיות על חשבוננו וגונבות לנו משרות. ותנו לי לשאול אתכם שאלה – איך הן בדיוק תורמות לקהילה שלנו? שאלתם את עצמכם את זה פעם? אני אומרת לכם, אני לא אתן לגיטימציה לאיזו יונה מובטלת עם 11 אפרוחים להקים התנחלות מבוצרת על אדן החלון שלי. אם זה תלוי בחלון שלי, שאותו בחרתי בקפידה (וגם צבעתי את מסגרתו בטוב טעם בצבע צהוב כמעט מוגזם אך עדיין מאופק), אין אצלי פשרות. אני אגן עליו בחירוף נפש כי הוא שלי כזכות! ואף יונה, נחמדה וחמודה ככל שתהיה, לא תשתלט לי עליו. היא רוצה לקיים את מנהגי ההמהום ואכילת התולעים שלה? – בסדר גמור. שתעשה את זה בבית שלה. או בקן שלה. או איפה שהן לא גרות. אבל לא אצלי בחלון. אני אומרת לכם חיפאים, תתעוררו! כי יום יבוא בו נפתח את דלת ביתנו ונגלה שהן חירבנו על כל מה שאנחנו אוהבים.