לאחרונה אני נתקלת במגוון פרסומות של מותגי אוכל מוכרים שמפרסמים את המוצרים שלהם בטעם פלאפל. נאגטס בטעם פלאפל, קרקרים בטעם פלאפל, אפילו קיבלתי מייל מחפיר מדומינוס (שאליהם אני מנויה ולא מסוגלת להסיר את עצמי מרשימת התפוצה פשוט כי המיילים האלה מסבים לי רוגע ונחת) שהיה כתוב בו שיש מהדורה של פיצה בטעם פלאפל ושווארמה! סליחה? מה זה אמור להביע? חברים זו שערורייה! מישהו צריך להפוך שולחן ולהגיד די לטירוף הזה שהוא הכל בטעם פלאפל. כבר הגעתי לחצי השלמה עם העובדה שקיימת התועבה המוכרת היטב – ביסלי פלאפל – שלמעשה אין לו טעם של פלאפל ויש לי חשד שהוציאו מהדורה אחת ויחידה של זה והיא פשוט נגמרת מאוד מאוד לאט. אז למה להקשות?

ושאלה לי: האם פספסתי את היום שבו החלטנו שפלאפל הוא המאכל הלאומי שלנו? האם זה הוחלט באיזו ועדת מקורבים מורמת מעם שאין ביכולתנו להשפיע עליה?

שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהבת פלאפל על צורותיו, אבל בואו נשים את הדברים על השולחן. זה לא מאכל ישראלי. גנבנו אותו מעם אחר. אפשר להשיג את המעדן הזה במקומות אחרים באיכות יותר טובה ובמחיר יותר זול. זה שהחלטנו לחמוס אותו ולנכס אותו לעצמנו (כמו שאנחנו כל כך אוהבים לעשות עם מגוון דברים) כאילו היינו ילד שרואה ציור יפה, קריספי ונוטף טחינה ומחליט שהוא צייר אותו, לא אומר שזה באמת שלנו. אם תשאלו אותי, המאכל הלאומי שלנו צריך להיות – שימו לב – שניצל בבגט עם חומוס. ואני אסביר.

באיזו עוד מדינה אפשר למצוא שילוב עדתי שכזה? שליכטת חומוס ערבי שעליו מונח בעליונות שניצל אוסטרי גלותי שכנראה דפקו אותו. עיקר הטעם הוא השניצל, אבל המאכל אינו שלם ללא החומוס שאף אחד כמעט לא שם לב אליו אבל הוא למעשה הונח שם קודם. אחרי מגיעות מיני תוספות כמו עמבה, מטבוחה, סלט כרוב, מלפפונים חמוצים ועוד ועוד, והכל סגור בתוך בגט שהוא כמעט אירופאי אבל בגרסא המונגשת, הפחות מתנשאת והלא מורמת מעם שלו. בכל זאת, יש עליו שומשום.

הנה לכם מאכל שלא ניתן למצוא באף מקום אחר. שילוב בעל מרקם ייחודי ולא ברור שסביר שיגרום לכם בעיות בעיכול.